שלום חברים יקרים, ביום שישי ב' בשבט יחול היארצייט של רבי זושא מאניפולי, אחד מגדולי החסידות שנדמה שזכה שנכרכו בדמותו סיפורים עממיים יותר מכל צדיק

שלום הרב, מאז הפעם האחרונה שדיברנו ישיבת חומש השתנתה מאוד, וגם עם ישראל השתנה מאוד… אכן, לפני שבועיים היה יום הזיכרון השלישי של תלמידנו יהודה

ערב אחרי יום עם אליה בבית, אני מותשת, מרוקנת ובעיקר כאובה. זה קשה, זה קשוח. מצד אחד, איזה כיף שהוא הצליח להיות כמה שעות בבית,

פעם ראשונה שאני מרגישה איך הלב יכול להכיל כמה רגשות בעונה אחת, שמחה עצומה כזאת, פנימית, עמוקה, אמיתית, כשראיתי אותן שבות בראש מורם, איילות, שאפילו

"דתיי הרצף" – היכרות ומאפיינים בישראל של ימינו הולכת ומתרחבת תופעת "דתיי הרצף". מדובר בנערים ונערות עם עוצמות אישיות גבוהות ומידות טובות, הרואים את עצמם

שלום חברים. בלוח 'היום יום' הנפלא של הרבי מלובביץ', בתאריך כ"ב בטבת, יש אמירה של הרבי הרש"ב שאמר כך: "חוב גמור על כל יהודי לחשוב

עקיבא־אברהם נהר־שלום, בן אחי הרב יהודה יבל"א, נלקח לבית עולמו לפני כשבועיים לאחר שנפגע בתאונת דרכים, לא עלינו. נשמה מיוחדת ואהובה. הרופאים, המכשירים והבדיקות השונות

דוד עם תווי פנים שמשתנות לו, נעשות יותר חדות, עם הפאות שקשורות לו בקוקו מאחור, יושב במקום הקבוע שלו בספה, צולל לתוך עולמות אחרים, מתוך

שמעתם פעם שבצבא לא מפעילים את השכל? זה לא נכון! פשוט אין את מה לא להפעיל. * עוד בהיותי אברך רך בשנים נתבקשתי על־ידי לשכת

מאוד כואב לראות את לוס אנג'לס נשרפת, מאוד כואב לשמוע שאנשים נשרפו חיים. אחרים איבדו את כל רכושם. עוד יותר קשה לראות שכל זה היה

אנשים רבים, צעירים ומבוגרים, מחפשים את המפתח שעמו יוכלו לשנות את כיוון חייהם לטובה. הם פונים לרבנים, פסיכולוגים, קואצ'רים, ספרות מקצועית או סתם מכרים בעלי

לפני כשבועיים, במהלך סיור בגבעות המקיפות את גוש עציון, פגשתי חבורת נערים שסימנה לי להתקרב ולהגיע לכיוונם. "מה קורה?" שאלתי. "מצאנו פה בתוך בור המים

שלום חברים יקרים, נכנסנו ברוך השם לשבועות של סיפור יציאת מצרים. נכנסנו למצרים, ועוד מעט נצא ממצרים. כידוע, על ליל הסדר נאמר "מצווה עלינו לספר

אלף זוגות עיניים נעוצות בשתי הדמויות הניצבות במרכז הבמה. אולם התצוגות של בנייני האומה מלא עד אפס מקום. על מנת ללכוד את מבטם של הנערים

הוא פרא אדם, עושה מה שהוא רוצה, לא שולט בעצמו, פורק עול. * התיאור הנוראי הזה שנראה כאילו נלקח מתוך סרט אימה, או לחלופין מתוך

יום שבת שבת פרשת שלח לך. בסעודת שבת אנחנו מוצאים את עצמנו עם 25 איש ועם אליה, שהשבת בפעם הראשונה החליט להישאר עם בגדי חול

ירושלים, באתי לשאול בשלומך, אני יודעת שהימים האלו קשים לך במיוחד, זכרונות העבר לא מרפים והנשימה לפעמים נעתקת מעוצמת הכאב. אבנייך מספרות נבואת בן אדם,

שלום חברים, נכנסנו לחודש טבת, עליו נאמר במגילת אסתר: "ותילקח אסתר אל המלך… בחודש העשירי הוא חודש טבת", וזהו בזמן זמן של אסתר־הסתר, קרירות וחשכה.

הגישות השונות לסוגיית הקירוב לא נולדו היום, הכול התחיל עוד כשליוסף טרם הייתה חתימת זקן > מהי כתונת הפסים שלך, ומה קרה לחסיד הקנאי שגרם

יאיר אליצור, הידוע בשם הבמה שלו 'אלייצור', לא כל כך התלהב בהתחלה מהשיר 'תמיד אוהב אותי'. "לא האמנתי בשיר הזה" הוא סיפר כשהתראיין בתוכנית 'הפטריוטים',

לחיים! אחיי ורעיי, אשתף אתכם בתורה שמדברת לליבי מאוד, ואני חוזר אליה כל פעם מחדש. זה היה בחג פורים תש"כ, אז הרבי זי"ע אמר מאמר

מנסה להיזכר איך הכל התחיל. אולי בשבת בר המצווה של אליה. בכיתי שם המון, לא ידעתי להסביר ממה בדיוק. דרך ההתנהלות שלו הרגשתי שהוא הולך

הוא מגיע! הוא מגיע! איזו התרגשות! איזה פחד! פעם ראשונה לראות את המלך! * כבר מאתמול בערב פרוסים לאורך כל הרחוב מאבטחים ושומרי ראש. אין

אבל מה אנחנו בכל זאת יכולים לעשות. בימים האחרונים הסתובבתי עם מועקה – אחווה יש, בכך אין לי ספק. אין לי ספק גם בכך שאני

חברים יקרים, חנוכה כבר מאחורינו, אבל ליתר דיוק: הוא לא מאחורינו אלא בתוכנו, כי מכל הארה בלוח השנה היהודי, כמו גם מכל מצוה שקיימנו, יש

"אם אתה לא לוקח סיכון, זה לא אלתור אמיתי". כך היה אומר לנו אנדרה היידו, מורי למוסיקה, בשיעורי אימפרוביזציה המרתקים. כשהגיע תורך ב'סבב תלמידים' לגשת