דוד הנסיך כבר כמה זמן ללא כיפה.
זה התחיל שבת אחת לפני כמה שבועות. הוא הגיע לשולחן עם קפוצון, וראיתי שמתחת לכובע אין כלום. הסעודה הבאה הייתה כבר בלי קפוצון. ככה, ראש גלוי, והשיער שמגדל.
בתוכי משהו התנפץ, נשבר לרסיסים, אחרי כבר חשבתי שאני חסינה להכל, שבניתי חומה שתגן עלי מכאבים שנולדים מהילדים.
בטעות, בטעות הם מכאיבים. אני יודעת שהם אוהבים ומכבדים, אבל כנראה שבשביל להיוולד אתה צריך להכאיב למי שנושא אותך בתוכו, גם אם אתה לא מתכוון.
באותה סעודה לא הצלחתי לתקשר. כל כך כאבתי. הלב בכה.
ושוב קפצו כל אותן שאלות ארורות, מערערות:
אולי אנחנו טעות, מי שאנחנו?
אולי זן הנשמות שיוצאות מאיתנו זהו זן מסוכן, של תוהו ובוהו?
ולמה ככה, אחרי השקעות אין סופיות?
ואיפה הצדק בעולם?
ואולי אנחנו מקולקלים?
לקח לי כמה ימים טובים לאסוף את הרסיסים,
אבל עכשיו, כשהוא חוזר הביתה עם השיער שגדל וזהו על הראש, אני מצליחה לראות אותו ככה, כפי שהינו.
סולל דרך. קודח יסודות. בונה קומה תת קרקעית, ועוד אחת.
עבר עוד ערב שהוא הצליח להאמין בעצמו, הוא יצא להתעמל.
עוד מקלחת קרה בחורף, שיאתגר את עצמו, ויעמוד בזה (אחרי מיליון סדרים בישיבה שלא עמד בהם, כשהייאוש ותחושת ה'אין לי סיכוי לעמוד בכלום' כרסמו בו היטב בעבר הלא רחוק).
רואים שהוא מתקרב לעצמו, לאט לאט מוצא את השביל העדין להגיע לתוכו פנימה. כשהוא מחבק אותי, אני מזהה את עמוד השדרה שהולך ונבנה בתוכו. עמידה זקופה, איתנה.
אני מבינה לאט לאט שזה בדיוק המסע שהוא צריך לעבור, וכמה טוב שהוא עובר את זה. כמה שהחיבור פנימה חייב להיעשות.
אני מאמינה שחוץ מהטוב הזה, זה מה בהמשך יאפשר את החיבור לשמיים.
אני מופתעת מהמקום בתוכי שהתרכך, שזורם עם המסע הזה.
מוצאת את עצמי גאה בו, על שלל האוצרות שבו, וגם על הדרך שהוא עושה.
לפני מספר ימים הוא שולח לי הודעה:
"אמא, ממש לא רוצה להכאיב או משו, אבל עשיתי נזם.
מותר לפי ההלכה, ומקווה שתאכלו את זה סבבה.
האמת שזה מתאים עכשיו להגיד שאני מעריך אותך ואת אבא כל כך הרבה עד אין סוף, שאתם זורמים איתי מדהים עם כל מה שאני עובר.
אוהב מלאאאא".
אני מוצאת את עצמי מחזירה לו בפשטות:
"דוד, אהבת ליבנו.
קיבלתי. מחכה לחיבוק".
כשהוא חוזר הוא שואל אותי "את האמת, זה יפה?"
ואני מוצאת את עצמי אומרת את האמת: "כן, אתה חתיך הורס עם זה".
אני מתחילה לראות את האור בקצה המנהרה, דרך העיניים שלו. רואה את האמון שחוזר לו בכוחות שלו, ביופי של החיים, ביופי של השמיים.
עוברים עוד ועוד ערבים שהוא, האיש שלי ואני על הספה, אוכלים גלידה, מפטפטים, מפרגנים וצוחקים.
ואם בכל זאת צצים שוב רגעים מפחידים שבהם אני בוכה בדמעות לחברה, איפה אלוקים בלב שלו –
אז היא אומרת שכשהיא רואה אותו ברחוב, היא רואה ילד שמחפש את אלוקים.
בליבי פקפקתי… אז מסבב הסיבות דאג לכך שיומיים אחרי, המתוק הזה, שיוצא לאור בצירים כל כך כואבים, מראה לי שיר שכתב ואלו מילותיו:
"אלוקים, מה הולך?
הו, את עצמי כל הזמן מחפש.
אתה פה? אתה שומע?
מפחד להשתגע.
אתה כאן? תן לי סימן, תן לי סימן.
רוצה שתחזיק לי את היד, ותראה לי את הדרך.
צעד צעד.
בזהירות, בבהירות.
אפשר ליפול
עכשיו תעזור לי לגדול".
אמן.
