הדבר הכי חשוב ומהותי הוא לא פעם גם מה שהכי חמקמק – והוא רוח הדברים. למשל, אם מארגנים חתונה או חגיגת בר מצווה, עמל רב כרוך בכל המשימות הלוגיסטיות של האירוע. בעלי השמחה משקיעים המון אנרגיה, זמן וכסף. אבל הם בעיקר רוצים שרוח האירוע תהיה רוח של חדוה, של התרגשות, אולי גם של קדושה. ואם יש איזה נושא בוער שנוכח באולם כמו קרנף בדיר טווסים, איזו היסטוריה משפחתית טעונה, או לחץ בגלל נסיבות לאומיות, זה יכול להעכיר את הרוח. גוף האירוע יהיה מתוקתק אך הרוח תהיה מתוחה או רעילה.

כמו רוחות סער ביום שגריר, גם את הרוח של אדם, של מפגש או של אירוע לא ניתן לראות בעיניים, אבל את ההשפעה של הרוח על כולם אפשר בהחלט לזהות. ולכן קורה שיש גם מאבק מודע על הרוח, כי ברור לכל שהרוח היא הרכיב החיוני. בטיול שנתי יהיו ילדים שייהנו ותשכון רוח של אחווה וכיף קליל, ולעומתם כמה ילדים יתחילו להתלונן וזה לאט לאט יתפשט. כי רוח זה דבר מדבק, עד שהרוח כולה מזוהמת.

בפרשת השבוע שאלת הרוח היא מרכזית. משימתם של התרים את הארץ מפורטת וברורה, אבל יכולים להיות פערים עצומים בין ההנחיות ובין הביצוע והדיווח, רק בגלל הרוח. אם הרוח והמהות של התרים היא לעזור לעם ישראל להיות מוכנים לצעוד פנימה, המסע שלהם יגלה חיזוקים לעם. ובמידה והרוח תהיה של חבלה בחלום הכניסה לארץ, המסע יצליח לרתום כל נתון, אפילו פירות עסיסיים ופלאיים, לטובת רוח חבלה זו.

אנחנו לא יודעים הרבה על הפרטים הטכניים של המסע הזה, כי זה לא כל כך חשוב. מה שמשנה זה הרוח. המסע מתואר בפסוק אחד בלבד – שנים עשר אנשים עולים ממדבר צין עד רחוב לבוא חמת, ואז התורה מנדבת עוד כמה נתונים – עולים בנגב כפי שמשה ציווה, ואז אחד מהם בא לחברון, ואז כולם לנחל אשכול. מי זה האחד הזה? רש"י כאן מפנה אותנו לתחילת ספר דברים, שם נאמר שכלב יקבל את הארץ שהוא דרך בה, וזה מתברר בספר יהושע כחברון, ואכן כלב נוחל את אדמתו. מדוע מתוך התיאור הדל על המסע, הגיחה של איש אחד מקבל יחס? בגלל הרוח.

ויעלו בנגב ויבא עד חברון. פירש רש"י שכלב הלך ונשתטח על קברי אבות. ובדורות האחרונים, כשלומדים דברי שום תנא וחכם מדברי הקדמונים – שהדבר ההוא הוא חיות ומוחין שלו – והאדם הלומד ומדבר דבריו מדבק ומכניס חיות ומוחין שלו לתוך הדיבורים, ונקרא אתדבקות רוחא ברוחא, ולכך מחיה אותו, שמכניס החיות בהדברים, שלכך אמרו (יבמות דצ"ז ע"א) שפתותיו דובבות בקבר..

להיאבק ולהידבק רוח ברוח

לפעמים לומדים ספר וזאת חוויה בעיקר אינפורמטיבית. אחרי הקריאה אני יודע מה המחבר הביע על הנושא. ככה גם כתיבה – אני יכול לרשום משהו שאני צריך לקנות או למלא שאלון או לעשות שיעורי בית, אבל יש פעמים שמבריק בדעתו של אדם רעיון וזה בוער בו, והוא רץ לרשום כי הוא נפעם מהגילוי. הרעיון הזה הוא המאפיין אותו, זו הרוח שלו.

כאשר המילים הבוערות האלה נקראות, אחרי שנה או אלף או אלפיים שנה, ואדם בוחר לצלול לתוכן ולתת להן להדהד בתוכו, הרוח מדבקת והוא מסתנכרן עם הרוח של המחבר. הוא מתלהב מהרוח של הדברים, קצת כמו שהמחבר נפעם מהם כשכתב אותם. המחבר קצת חי דרכו, כי מה שהיה חשוב לו, מה שבער בו, כעת בוער בבן אדם אחר. זה גוף אחר, אבל זה משהו מאותו הרוח.

…ואפשר לומר כי זהו בחינת השתטחות על קברי צדיקים, כי דיבורי הצדיק שם הוא קבור, וטמון החיות שלו כאמור. וזה הלומד, בהיכנסו עם החיות ומוחין שלו לתוך החיות ומוחין של הצדיק ש[הוא] טמן בדבריו, נקרא אתדבקות רוחא ברוחא, ושפתותיו דובבות בקבר, כנודע זה מדברי הבעל שם טוב נשמתו בגנזי מרומים. ונקרא בחינה זו השתטחות על קברי הצדיקים, שהן דבריהם שלומד ומזכיר היום הלומד, ולכך מחיה מוחין של אותו הצדיק והבן:

כמו השתטחות על קבר של צדיק, ההיצמדות לגוף שפעם פיעמה בו רוח האופיינית לו, ככה גם הצלילה לתוך המילים של הצדיק, מילים שנכתבו מתוך רוחו של הצדיק, שיכולים שנית להוביל את הקורא חזרה אל הרוח הזאת. הרוח הזאת אף היא מדבקת, מסנכרנת את רוח הלומד עם הרוח של המורה.

כלב היה ער לרוח. הרוח של העדה הייתה רעה ואיימה לעקור אותו. כלב ידע שאם הוא רוצה להישאר נאמן לרצון ה', ולרוח של משה השולח, זה לא יהיה מספיק לעמוד קשה כארז. הוא ידע שהוא צריך לדאוג לכך שתהיה עמו רוח אחרת, כדי להיאבק רוח ברוח. אז הוא בא אל חברון, אל האבות, ודבק ברוח שלהם. וכך זה לא היה כלב מול עדה. זה היה רוח האבות המבקשים שבניהם ישובו למולדתם ויקיימו את הבטחות ה' אליהם, מול רוח חולפת.

זה גם מה שנתן לכלב את הכוח לעמוד על הבמה מול העם כולו, ולנסות לעצור את כדור השלג של הנרטיב השלילי של העדה הרעה. כי ברגע שדבקים ברוח אחרת, נוצר חיבור של אדם בודד אל רוח הגדולה מזאת הכלואה בגוף אחד. האדם נהיה הדובר של הרוח, שהיא על זמנית, ואז כל הרוחות שבעולם לא יצליחו להזיז אותו.

הטור הזה נכתב ממעמקי עזה. מסביב למוצב הפנימי הזה תלויות מדבקות על רוחם של חיילים שעברו כאן ועברו מכאן. כולנו כבר שמענו סיפורים מפעימים על הגיבורים האלה, והליבה של הסיפורים היא לא בכוח הפיזי שלהם או בחשבון הבנק שלהם. המוקד הוא הרוח שפעמה בהם. לא פעם, כששומעים את המשפחה והחברים, השומע מגלה שגם בחייהם היה ברור שרוחם האדירה היא בעלת ממדים שבאמת גדולים מדי גם ככה להיכלא בגוף, ובאורח פלא רוחם הייתה שבויה כאן.

כל מה שהיה יקר לנו באדם עוד קיים, אבל לא בצורה של אדם נושם. אלא הוא קיים, כפי שהבהיר הבעל שם טוב הקדוש למעלה כאן, טמון במילותיהם ובסיפורים שמשפחותיהם אוצרים. וכל אדם, כולל מי שלא הכיר אותם בחייהם, מסוגל להידבק ברוחם, אם יפתח את המילים כאילו הן אריזת מתנה.

בימים אלו יש מיזם מבורך מאוד לאסוף את דבריהם, את רוחם של החיילים שנהרגו, ובין השאר להוציא ספר המקבץ את תורתם, ומאפשר לקהל הרחב לגלות את הרוח שלהם. מי שרוצה להיות חלק מהמיזם, ומי שבקשר עם משפחות של גיבורים שכתבו בכל עניין תורני (רק כתבים של הגיבורים בעצמם, ולא מה שכתבו עליהם או בעקבותיהם), לרבות כל סוג, אשמח שייצור קשר עם הוצאת מגיד – איילת השחר: 058-7903200. ועד היום בו יתקיים "בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ", נדבק ברוח שלהם.