בס"ד

יום שישי, 12 אפריל, 2024
הכי עדכני

אין מצב בעולם שלא תאכל מצה בליל הסדר. אין מצב בעולם שתראה את השמש שוקעת וסתם כך תפסיד את מצוות תפילין. יתהפך העולם, נרות וקידוש בליל שבת יהיו גם יהיו – פשוט אין מצב אחר.
ובכן, הפתעה לדתיים: גם מצוות אהבת ה' היא מצווה. ממש. לא המלצה למתעניינים ברוחניות ולחובבי הסדנאות, או נחלתם הבלעדית של צדיקים ואנשי מעלה. אהבת ה' היא חובה בדיוק כמו תפילין, קידוש וברכת המזון. נכון שקשה יותר למדוד את קיום המצווה, ונכון שפחות אנשים יודעים להסביר איך בדיוק מקיימים אותה – אבל ההלכה מחייבת אותנו במצווה הזאת, מצווה מן התורה, לא פחות מכל הלכה אחרת.
אין סוף לאהבה, ובכל זאת החסידות מבחינה בשלושה סוגים כלליים של אהבת ה': "אהבת עולם", "אהבה רבה" ו"אהבה בתענוגים". הם מכוונים כנגד "בכל לבבך", "בכל נפשך" ו"בכל מאודך".


בשני יצריך
אהבת ה' בכל לבבנו, היא אהבה שמגיעה ממקום פשוט, אהבה שפוגשים דרך החיים. ה' עושה לנו המון טוב, קל לראות את זה אם רק רוצים. משום כך האהבה הזו יכולה לכבוש גם את היצר הרע, "בשני יצרך", רק אהבה בגובה העיניים יכולה למלא את כל לבבנו ולסחוף את שני יצרינו.
האהבה הזאת לא אמורה להבעיר אותנו למסירות נפש, הכיוון שלה הוא אחר. יש בה נחת ושמחה, היא מבקשת את הקדוש ברוך הוא שמסתתר קרוב מאוד אלינו, בתוך העולם ובתוך אירועי החיים. דווקא בגלל אופייה ה”נורמלי” של אהבת ה' הזאת, היא מתחברת אל החלקים הרגילים באישיות שלנו ומרוממת אותם. הנפש הבהמית, שבדרך כלל נלחצת מעבודת ה' ומתנגדת אליה, מקבלת אפיק קל שמאפשר לה להתחבר אל העניין בשפה שלה ואפילו לחבב אותו.
אהבת "בכל לבבך" מכונה בחסידות בשם "אהבת עולם". לאהוב את ה' מתוך העולם הזה – זה חידוש גדול. האהבה הזאת לא תהפוך אותנו לאנשים אחרים. היא לא מסיטה את המבט מהחיים אלא חושפת רובד עמוק יותר בתוכם, והיא משמשת כלי נשק יעיל כנגד היצר הרע שלא מפסיק להשטיח לנו את חווית המציאות.


 פרפרים אל האור
אהבת ה' "בכל נפשך", המקבילה לדרגת ”אהבה רבה”, לוקחת אותנו למקומות לא מוסברים. צמא שאין לו התחלה ואין לו סוף, אש שבוערת בתוך הנשמה אל הקדוש ברוך הוא, לא כפי שהוא מתגלה בסופיות של העולם הזה או אפילו של העולם הבא, אלא כפי שאיננו מתגלה בשום מקום. האהבה הזאת בוערת ורוצה אותו בעצמו.
הצימאון האדיר אל מי שאיננו יכולים לראות או להבין, היא – לפני ואחרי כל ההסברים – מתנה שנוחתת עלינו מן השמים ומשאירה טעם של עוד. אין משל בעולם לתחושה הנפלאה הזאת, מכיוון שהיא מחריגה אותנו מעצמנו. כמו פרפרים אל האור אנחנו מוצאים את עצמנו כוספים ומתמגנטים אל המלך, רוצים רק להיות חלק ממנו, ”לאשתאבא בגופא דמלכא” – להישאב אל גופו של המלך, ותו לא.
עם הופעת "אהבה רבה" בחדרי הלב, מתאר בעל התניא, משתנה האדם לבלי היכר. השפה השונה אינה ניתנת לעיכול בידי הנפש הבהמית, זהו אור הנשמה הבלתי־ניתן לתרגום, ולכן לא נותר לנפש הטבעית אלא להימס.
ובכל זאת, יש דרגה עליונה ממנה. הצמא האדיר, האש שאין מים בעולם שיוכלו לכבותה, מעידה על היות האדם נפרד מהאלוקות שהוא כה מתגעגע אליה. הלהבות הגבוהות נובעות ממרחק ולא מקרבה, שמתאפיינת בתענוג ובקול דממה דקה.
 אין אני, אין גבול
אהבת "בכל מאודך", מתייחסת ל"מאוד" שנמצא אפילו מעבר למסירות נפש, ומה יש שם? אחדות מלאה בין האוהב והנאהב. זוהי הדרגה המכונה "אהבה בתענוגים". אש הלהבה מתחלפת במים שקטים שחודרים עמוק, וקול דממה דקה ממלא את הנפש. אם ה”אהבה רבה” חשה עד כמה הקדוש ברוך הוא נפרד ורחוק עד אין קץ, הרי שה”אהבה בתענוגים” חשה עד כמה הוא קרוב. קרוב הרבה יותר מכל קרבה שאנחנו מכירים. הדרגה הזאת נעימה יותר מכל קודמותיה, הגענו הביתה.
הגבול הברור שבין ”אני” ו”אתה” מיטשטש ומייתר את הצורך ברגשות רגילים המתווכים בין נפרדים. מתוך כך, תנועת הנפש התמידית, ה”רצוא ושוב” מהאדם אל ה' ובחזרה אל עצמו, מתרחשת כעת בחשאי מתוך ביטול מוחלט לה', וכמעט שאינה מורגשת. "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים"! (שיר השירים ז,ז).

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן