א. להתחיל מהסוף להתחלה
שעת לילה מאוחרת, קרוואן הפח המיושן ניצב בודד בקצה היישוב, משקיף אל הוואדי הפרוש תחתיו אפוף עלטה. בעברו הרחוק הוא שימש כבית כנסת בתקופת הקמת הישוב, כעת הוא בית למתבודדים ולומדים למיניהם. האורות עדיין דלוקים בפינתו הקבועה של סִינַי. ערמת ספרים גבוהה לימינו על שולחן העץ הדהוי, מצחו חרוש קמטים, מביט נכחו בספר שלפניו. המבנה ריק, ורק רוח קרירה המנשבת מהוואדי שורקת קלות בחלונות, השקט והשלווה מושלים בכיפה, בניצוחו של סִינַי השקוע עמוק בסוגיה.
לפתע, כמו סופת געש של אנרגיה פורצת פנימה, הדלת שועטת קדימה, ציריה החורקים משמיעים קול צורמני שמפר את הדממה. פֶּסַח נכנס פנימה, ציציותיו מתנפנפות מתחת לקפוצ'ון דהוי, משתלבות בזוג פאותיו המתבדרות ברוח מעל זיפי זקנו. זה עתה הוא סיים את עמל יומו ביקב הסמוך. כולו תנועה ומרץ פשוט של אנשי התכל'ס. הוא ניגש לפינת הקפה, חולט לעצמו כוס תה צמחים מהביל, תוך שהוא מפזם ניגון קרליבכי עליז. הכל סביבו רועש, זורם, חי ונושם. קול שטיפת הכוס בכיור עולה כקול מים רבים, וסִינַי זוקף את עיניו מהספר בחשדנות, מגביה את משקפיו הגדולות מעל מצחו, סוקר במבט נוקב את הבא בצל קורתו.
סִינַי מפטיר באנחה קלה: פֶּסַח. שוב אתה ככה בסערה? תמיד בחיפזון, ברעש, בריצה… מה עם קצת רצינות? אי אפשר להיות רק ב'אורות' ולשיר כל היום…
פֶּסַח מחייך חיוך רחב, הוא מציב רגל אחת על הספסל ומישיר מבט אל חברו, עונה ואומר: אחי היקר, אתה רציני מדי היום, חייבים גם קצת התחדשות וחיבור. הוא מנופף באצבעו בשובבות ומצחקק לעצמו: אם תמשיך ככה סִינַי לשבת כל היום בלי לזוז, אתה תעלה במשקל, גם פיזית וגם נפשית…
מבטו של סִינַי הרציני תמיד, מרצין כעת שבעתיים. כשבינתיים פֶּסַח אץ רץ להביא את כוס התה ששכח על יד המיחם, סִינַי מסדיר את מחשבותיו ואומר באיטיות: שמע, פֶּסַח, שמחה היא לא עליצות ושובבות ריקה מתוכן, אלא סיפוק והנאה הבאות לאחר יגיעה והשקעה. ללא זאת, לשמחה מה זו עושה?! היתהלל חוגר כמפתח?!
פֶּסַח סוף סוף מתיישב, הוא מזהה בחושיו המפותחים ששיחה רצינית לפניו. הוא לוגם בקול מכוס התה, עיניו מבזיקות מתוך חיוכו הנצחי מבעד לזיפים, והוא שואל: ילמדנו רבנו סִינַי, מהיכן תשאב כוח לעבודת ה' ביגיעה והתמסרות, ללא שאיפות ואש קודש שידליקו את כל עצמותיך? הרי עם כובד ראש עצוב כזה לא תתקדם הרבה. אתה הרי יודע כמה מנסים ונוטשים באמצע הדרך. מוכרחת להיות איזושהי נקודת זינוק מרוממת ומגביהה כבר בתחילת הדרך, שמשם אתה יוצא לקרב…
סִינַי מתהרהר, שאלתו של פֶּסַח מפתיעה אותו. הוא ממולל בשערות זקנו, ופֶּסַח מנצל את חוסר התגובה שלו ומרעים בקול כשהוא הולם בעוצמה על השולחן הרעוע שחורק תחתיו בהכנעה: יהודי צריך להרגיש שייך כבר בתחילת הדרך. הצעד הראשון הוא רוממות – לרומם את הנפש למעלה, לספר ליהודי מיהו וכמה גדול הוא. כמו חייל שקודם כל מספרים לו שהוא חייל, הוא לובש מדים עוד לפני שהוא נוגע בנשק, הוא מיד כבר מורעל, מרגיש על הגובה. אי אפשר להיות מושלם בתחילת הדרך, אבל כן צריך להיות מחובר לגמרי!
איך בדיוק – פוקח סִינַי עיניים גדולות – איך מי שנמצא רק בתחילת הדרך כבר מרגיש על הגובה? ממה בדיוק? עשית משהו בחיים? פתחת גמרא? למדת? התקדמת? אחי, עזוב אותך מסיסמאות… הוא מפטיר בביטול.
פֶּסַח לא נבהל, לוקח נשימה עמוקה וממשיך בשלו. הוא מדבר בשפה פשוטה אבל גם בהיגיון פשוט שסִינַי מתקשה להתעלם ממנו: הדרך הריאלית שאתה מדבר עליה, ידידי סִינַי, היא דרך שכולה אומרת ריחוק – "אני רחוק, ורק כשאלמד ואתמיד אז אהיה משהו". יש פה סכנה רצינית של ייאוש ורפיון ידיים. אבל אפשר להגיע גם מקרוב, להגיד לעצמי: אני קרוב ושייך כי אני נשמה טהורה, חלק אלו־ה ממעל ממש. עצם ההזדהות עם הטוב שבי וההסתכלות על עצמי ככזה יוצרת את המציאות, עוד לפני שאני עושה משהו. המעשים לא מגדירים אותי; להפך, הטוב שבי מביא ומצמיח מתוכו את המעשים… לא סופרים את המניעות, מתחילים דווקא מהסוף ומדלגים ישר אל המטרה! – מסיים פֶּסַח בדפיקה נוספת על השולחן.
סִינַי מאבד את סבלנותו, מורט שוב בזקנו: מה אתה רוצה לומר כאן? הוא מזדעק, אתה מדבר כמו אותם חבר'ה שחיים בסרט, כל ימיהם כחגים, הולכי בטל, אבל הכל זורם וטוב להם! אין דבר כזה להיות מִישֶׁהוּ בלי לעשות מַשֶּׁהוּ. פֶּסַח, תקשיב לי טוב! אם אתה רוצה להסתדר בלי תורה ומצוות, אתה צריך לעשות ריסטארט ולגלול אחורה אל לפני מתן תורה…
ב. "וַתִּהְיִי לִי" – פשוט להיות
נראה שפֶּסַח רק חיכה למילים הללו. הוא ניגש אל הארון האחורי, נוטל בידו ספר תנ"ך מאובק הוצאת קורן ושב אל הזירה, לפינתו של סִינַי. אני יהודי פשוט, מה אני כבר יודע – אומר פֶּסַח – אבל פסוקים אני יודע. אדרבה, סִינַי, בוא נחזור יחד אל לפני מתן תורה, מה באמת קורה שם? את מי בדיוק לקחו כדי לקבל את התורה? על מי הכריזו "בני בכורי ישראל"? – ובדברו הוא מדפדף אל פרק ט"ז ביחזקאל, קורא בלהט, מטעים כל מילה:
וכך אומר הנביא: "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ, לֹא כׇרַּת שׇׁרֵּךְ, וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי… הלֹא חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשׂות לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ. וַתֻּשְׁלְכִי אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה". איפה הם היו, בני ישראל שיצאו ממצרים? במ"ט שערי טומאה, עמוק בתרבות מצרים. הם לא אחזו בכלום, אפסים מאופסים, "עֵרֹם וְעֶרְיָה", בלי תורה ובלי מצוות… וכך בחר בהם הקב"ה, איך שהם וכמו שהם. אתה קולט, סִינַי?!
הוא ממשיך וצועק – זועק את הפסוק הבא: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם ה' וַתִּהְיִי לִי". אתה שומע סִינַי? שומע אחי? הוא נשבע לנו בברית, ואז מה? כלום, נאדה – "וַתִּהְיִי לִי" – פשוט להיות! עצם ההוויה! זהו.
משה רבינו שואל, איך ניקח את החבר'ה הללו איתנו? "וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"? והקב"ה עונה לו, "בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹקים עַל הָהָר הַזֶּה". זה עובד הפוך, קודם הם יצאו ממצרים, יבינו שהם לא סתם עבדים אלא 'בני ישראל' קדושים וטהורים, יקלטו את הפוטנציאל שלהם להפוך את העולם, ומשם הם יגיעו לקבל תורה. אבל קודם הם צריכים להיות עם ה' – "וַתִּהְיִי לִי"!
ג. אהבה ללא תנאים – ותיאום (אי) ציפיות
פֶּסַח מזהה שסִינַי לשם שינוי מקשיב לו בקשב רב, הוא מנצל את ההזדמנות והולם על הברזל בעודו חם, ממשיך לשם שינוי בקול שקט:
אתה יודע, סִינַי, יש הורים שהילדים נמדדים אצלם רק לפי המעשים, לפי הציון במבחן, לפי ההתנהגות. הילד מרגיש שהוא לא שווה מצד עצמו, אלא רק בגלל ה'נחת' שהוא מביא. אבל ילד צריך להיות אהוב קודם כל באהבה ללא תנאים וללא ציפיות, כמו תינוק קטן שעצם קיומו הוא הכל. כך יש לו בשביל מה להילחם – כדי להגשים את הטוב שבו, ועם מה להילחם – כי יש לו אמון בטוב שלו. כמו ביציאת מצרים, אז היינו כתינוק קטן – "יוֹם הוּלֶּדֶת אוֹתָךְ", וכל מה שקורה אחר כך, קבלת התורה והלאה, הוא מכוח האמון הראשוני שה' נתן בנו. את חג הפֶּסַח אנחנו מקדישים לילדים, כנגד ארבעה בנים, כי זה יסוד החינוך: קצת אמון עם אהבה, ועוד קצת הרבה סבלנות…
פֶּסַח עוצר מנאומו הארוך ומצית סיגריה, שואף לאיטו בנחת. שתיקה משתררת משתלבת בשקט של הלילה.
סִינַי מתכווץ על מקומו בדממה. הוא הרי גורס חינוך של אידיאלים גבוהים. יש לו סטנדרטים. בכל ערב שבת הבית רועש כשהוא בוחן את ילדיו על כל פסיק בסוגיה, וברוך השם, ילדיו כשתילי זיתים, הלכו בדרכי אביהם. רק אחד, אליהו הקטן, מחפש את עצמו. משהו שם לא יושב לו טוב, קשה לו עם המסגרת, והוא מזגזג ככה… מה לא עשינו – מהרהר סִינַי, כשעיניו הטובות של פֶּסַח שותקות מולו בהזדהות ללא מילים – אולי פספסנו משהו? פֶּסַח מעלה פה נקודה…
אבל הקול התובעני שבו לא מוותר: אבל איך אפשר ככה, פֶּסַח, להחזיק מעמד בלי עקביות וקביעות? גם עם ישראל מאוד מהר התקדם למתן תורה! בלי מעשים ממשיים זה נראה כמו בריחה! אי אפשר להישאר באורות כל הזמן, חייבים להוריד את זה לקרקע, לעבודה בפועל! – הוא פוסק בנחרצות.
פֶּסַח מוזג שתי כוסות קפה שחור, מגיש לסִינַי ולו, רוכן קדימה ברוגע ומדבר בשקט כמו לעצמו:
אתה צודק לגמרי, סִינַי. פסח הוא רק ההתחלה, פסח הוא זמן של חיפזון, של קפיצה ודילוג, "כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", כי אני מאמץ זהות שאני עדיין לא מחובר אליה, אני בורח מעצמי אל הטוב שבי, מעלים עין מהבעיות, שואף פתאום גבוה מעל הראש. זה טוב להתחלה, אבל אי אפשר תמיד לרחף. אחר כך צריך להיכנס למסלול. גם היהודים ביציאת מצרים הרגישו לא בנוח. ה' בחר בהם כמו שהם, ערום ועריה, והם לא היו הכי בעניין… רבים באמת נשארו שם. אז הם קמו וברחו – "כִּי בָּרַח הָעָם", רצו אחרי ה', לא מתוך היגיון אלא בפרץ של אהבה עיוורת, "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". הם היו ל"צִבְאוֹת ה'", התחיילו ועלו על מדים, אבל אז יצאו למדבר לטירונות… כי אחר כך מתקדמים לספירת העומר, מתחילים לעבוד בסדר מסודר צעד אחרי צעד – step by step, עד לקבלת התורה. אז זה כבר לא מקפיץ בטירוף, אבל הזינוק הראשוני הזה נותן כוח ומשאיר רושם של שייכות וחיבור. יש לך כוחות – אז קיבלת עבודה ושליחות.
סִינַי נהנה מהמהלך, הוא מחייך קלושות לראשונה בהסכמה, ואומר בניגון למדני של פעם:
אתה יודע פֶּסַח, בפֶּסַח לא אוכלים חמץ, "כי בחיפזון יצאת". החמץ מסמל ישוב הדעת ושהייה, אבל בפסח לא מחפשים דיוק ותיאום ציפיות, פשוט קופצים… אבל בשבועות מקריבים בבית המקדש דווקא מנחה מחמץ. כי אחר כך, מכוח הקפיצה חוזרים לעבודה מסודרת, ברוגע וישוב הדעת.
אני מסכים איתך, פֶּסַח, שהבסיס והיסוד לכל הוא לקבל את עצמנו, ואת ילדינו, בלי אישורים מבחוץ, אבל צריך לזכור – התכל'ס היא להגיע משם לפרטים הקטנים ולהתחבר למציאות.
השיחה מתארכת, סִינַי פוזל כבר אל הספרים, הוא לא רגיל להפסיק ככה באמצע, אם כי הוא מבין שיש לו הרבה על מה לחשוב ולעבד. פֶּסַח קם ממקומו, חיוכו רחב כעת יותר מתמיד.
סִינַי לוחץ את ידו בחום: שיהיה לך חג פֶּסַח שמח וכשר!ופֶּסַח עונה לו כשכולו קורן: גם לך חג פֶּסַח כשר ושמח סִינַי, ובעזרת ה' עוד מעט גם חג מתן תורה שמח ומאיר!
לידים
איך יהודי שנמצא רק בתחילת הדרך כבר מרגיש על הגובה? ממה בדיוק? עשית משהו בחיים? פתחת גמרא? למדת? התקדמת? אחי, עזוב אותך מסיסמאות…
ילד צריך להיות אהוב קודם כל באהבה ללא תנאים וללא ציפיות, כמו תינוק קטן שעצם קיומו הוא הכל. כך יש לו בשביל מה להילחם
למה לברוח למה?!
וְהִנֵּה בְּחִינָה זוֹ הִיא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ "כִּי בָרַח הָעָם". דְּלִכְאוֹרָה הוּא תָּמוּהַּ, לָמָּה הָיְתָה כָּזֹאת? וְכִי אִלּוּ אָמְרוּ לְפַרְעֹה לְשַׁלְּחָם חָפְשִׁי לְעוֹלָם, לֹא הָיָה מֻכְרָח לְשַׁלְּחָם? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָרַע שֶׁבְּנַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל עֲדַיִן הָיָה בְּתָקְפוֹ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, כִּי לֹא פָּסְקָה זֻהֲמָתָם עַד מַתַּן תּוֹרָה. רַק מְגַמָּתָם וְחֶפְצָם הָיְתָה לָצֵאת נַפְשָׁם הָאֱלֹהִית מִגָּלוּת הַסִּטְרָא אַחֲרָא, הִיא טֻמְאַת מִצְרַיִם, וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וּכְדִכְתִיב: "ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה" וגו', "מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי" וגו', וְהוּא מָנוֹס לִי וגו'. וְלָכֵן לֶעָתִיד, כְּשֶׁיַּעֲבִיר ה' רוּחַ הַטֻּמְאָה מִן הָאָרֶץ, כְּתִיב: "וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הוֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה'".
(תניא פרק ל"א)
בהמה, את באה?
כי בפסח הוא אתערותא דלעילא [התעוררות מלמעלה] לעורר אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה], והאתערותא דלעילא הוא לעורר הרָצוֹא בנפש האלקית אבל הנפש הבהמית לא נתהפכה עדיין. ולכן נאמר "כי ברח העם" וכמ"ש בתניא ס"פ ל"א… לכן אחר כך תיכף ומיד ביום שני הוא קרבן העומר שעורים שהוא מאכל בהמה, להיות בירור נפש הבהמית. וספירת העומר – "וספרתם לכם" – בחינת בירור ז' מדות דנפש הבהמית. ואזי על ידי זה אחר כך בשבועות מתן תורה, הוא בחינת אתערותא דלעילא שאחר אתערותא דלתתא – התגלות רצונו וחכמתו למטה, כי במתן תורה כתיב "וירד ה' על הר סיני" להיות המשכה למטה.
(לקוטי תורה, ויקרא)
חיפזון? זה לא מהשטן!
ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחיפזון, כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון, מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז למהר לצאת מהם, אולי יוכל; ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט, כדין פסח דורות.
(רבי צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק בתחילתו)
