היא החזיקה בהתרגשות את המעטפה הלבנה עם המסגרת המוזהבת וקראה שוב ושוב את הכיתוב שעל גבה. אוי, כמה ציפתה לרגע הזה. מדי יום בדקה את התיבה, לפעמים אפילו יותר מפעם אחת, מחכה להודעה הגורלית שתקבע את עתידה.
ביד רועדת פתחה את האיגרת כשעיניה מסתערות על המילים והדופק הולם ברקותיה. האכזבה הייתה עצומה… השורות הישרות חתכו בה כסכינים חדות:
"תפילה יקרה. אנו מוקירים את יכולותייך ואת כישרונך אבל לצערנו לא התקבלת. מאחלים לך הצלחה בהמשך הדרך".
היא צנחה בכבדות על הכיסא ומסך של דמעות הציף את עיניה. "ידעתי!", יבבה בקול צרוד, "ידעתי מראש שאין לי סיכוי. למה שמישהו ירצה בכלל לקבל אותי?! אני פשוט חסרת ערך. סתם אוסף מילים חלולות שלא משנות שום דבר".
עמדתי מן הצד והבטתי בה ברחמים. לא קל לראות מחזה שכזה, בפרט כשאתה יודע כמה הוא רחוק מן האמת.
נכון, לא תמיד היא מתקבלת ולפעמים בחיים התשובה שלילית. הרי אפילו אבא אומר לא פעם לילד שלו – 'לא'.
אבל מה, בגלל זה לחשוב שאת לא שווה כלום?! שאין בך טעם?!
סוויץ', סוויץ', סוויץ'
הרי כל מי שיפגוש אותה, בפרט אם זה יקרה על בסיס יומי – פשוט יהפוך להיות אדם א־ח־ר. קצת קשה להסביר את זה במילים אבל יש לה מין מגע קסם שהופך את כל מי שבא בקרבתה לטוב וטהור יותר.
במה זה מתבטא, אתה שואל?
ובכן, ראשית להיות טיפה פחות אגואיסט וקצת יותר אכפתי.
אתה הרי יודע איך זה בני אדם – דואגים בעיקר לעצמם ולאינטרסים שלהם.
איתה זה סרט אחר לגמרי… אתה בריא לגמרי – אבל מבקש רפואה בשביל אחרים. הפרנסה הולכת לך חלק – אבל מבקש שהברכה תגיע גם לכל השאר.
היא גם עושה אותך פחות פרטי ויותר כללי.
כי גם מי שכן מסוגל להביט מעבר לקצה האף שלו, מתעניין בדרך כלל במעגלים הקרובים ביותר – משפחה, שכנים, חברים. כמה פעמים ביום יהודי היה זוכר להתעניין בעם ישראל? בירושלים? בקיבוץ גלויות? בגאולה?
ואיתה? אוהו, זה קורה שלוש פעמים בכל יום…
מאז שהכרתי אותה גם למדתי להפסיק להתייחס לדברים כמובנים מאליהם. למדתי להיות אדם מכיר תודה.
הרי ככה הוא הטבע האנושי, לא? קל לך לבקש כשאתה צריך. קשה פי אלף לזכור להודות כשכבר השגת מה שרצית. ועוד יותר – אחרי שכבר התרגלת אליו.
אבל היא מה זה מסודרת. לא יעזור אצלה שום דבר – לפני שמגיעים לדבר על מה שחסר – אתה חייב להזכיר את מה שיש ולהודות עליו. אין מה לומר, זה עושה לך איזה סוויץ' בראש.
ריקוד משותף
ויודע מה, אולי המתנה הכי גדולה שקיבלתי ממנה זו ההזדמנות להרים כל יום את הראש מעל המים ולקחת נשימה של אוויר צלול. כי בשוטף, אין מה לעשות, החיים הם סוג של מרוץ. עבודה־קניות־לימודים־ילדים־סידורים. ואתה מזפזפ בין מטלות במולטי־טאסקינג ושוכח לפעמים בשביל מה בכלל אתה כאן ומה חשוב בחיים. והיא? פשוט לא מאפשרת לך לשקוע. שלוש פעמים ביום תופסת אותך בכוח וגוררת אותך החוצה מתוך הבלאגן לכמה דקות מרעננות של אוויר פסגות. להיזכר קצת במה שחשוב באמת. לנשום, להתבונן, להאמין.
היא גם מזכירה לך שאתה אולי מומחה בתחומך, מפצח פרויקטים כאילו היו גרעינים, ובעבודה כולם מביטים בך בהערצה. אבל בתכל'ס בלי העזרה שלו – מילימטר אתה לא יכול לזוז. ואין מה לומר, שיעור קטן בצניעות אף פעם לא הזיק לבן אדם.
וחוצמזה, רק תחשוב על הקטע המדהים הזה שכמה יהודים מתכנסים ביחד. זה מטורף! הם יכולים לדבר בעשר שפות שונות ולהתווכח בצעקות על מאה נושאים. ברגע שהיא מופיעה – דממה! כולם מתחברים יחד למעין ריקוד משותף שמרים אותם מעל כל ההבדלים והמחלוקות למקום שורשי, נקי, מאחד. תגיד לי אתה – זה לא מדהים?!
כמו שאני, כמו שאת
אחרי כל מה שאמרתי פה עליה לא נעים להודות שלא תמיד אני מחזיר לה אהבה ותשומת לב כמו שמגיע לה…
יותר מדי פעמים קורה לי שאני מגיע אליה באיחור. או שפיזית אני איתה, אבל המחשבות שלי מטיילות תוך כדי למחזות אחרים. שאני מציץ בסלולרי או מעלעל באיזה דף בזמן האיכות המשותף שלנו.
אבל תבין אותי, אנחנו כבר שנים ביחד. יום אחרי יום. שנה אחרי שנה. מה לעשות, קצת קשה עם הריטואל הזה, בפרט לאחד שמכור לחידושים כמוני.
אבל מי יודע, אולי דווקא המחויבות הזו הכריחה אותי לחפש את הטעם בעומק ולא בשטח. לא להסתפק בדקלומים מוכרים אלא להתאמץ להביא את עצמי אל המפגש שלנו. להשתחרר מהדפוס המוכר של זפזופ ודילוג תזזיתי מדבר לדבר, ולהתמכר לטעם העמוק של המחויבות, התוכן, האיכות.
אוי, אני רואה שהיא ממש עצובה. מה אתה אומר, שאגש אליה? שאגיד לה את כל זה? "יקירתי, אז מה אם לא התקבלת. את כמו שאת –
פשוט מ־ד־ה־י־מ־ה"!
