כידוע, איסור חמץ הוא אפילו במשהו, וזאת "כדי לרמוז שיש לשלול כל גאווה וגסות הרוח לגמרי" כפי שמסביר הרבי מלובביץ' (מכתב כללי לפסח תשמ"ג). כלומר, במשמעותו הרוחנית של איסור חמץ, מעבר לזו ההלכתית, אין כל מקום לגאווה וגסות רוח, גם לא בצורה קטנה או מזערית.
לאור זאת עולה השאלה: אילו היבטים חיוביים עשויים להיות בגאווה, ואם כן, האם ניתן להבחין בין גאווה בריאה לבין גאווה שלילית? וכמו כן, האם קיימת ענווה שלילית?
הרב קוק בספרו אורות הקודש כותב כי "צריך האדם להכיר את כשרונו הפנימי וידע בעצמו אם נוצר לגדולות. אל יבהל מפני עוון של גאוה… אדרבא מפני ענוה פסולה המדכאת את הנשמה ומטשטשת את האור האלקי שבנפש צריך להזהר הרבה יותר".
הרב קוק מכוון אותנו בקטע זה לאיזון הנכון בין הכרת הערך העצמי לבין שימור הצניעות והענווה. המילים "צריך האדם להכיר את כשרונו הפנימי" מדגישות את החשיבות של הכרה עצמית – לדעת ולהכיר את הכישרונות והיכולות האישיים של האדם, כשעם זאת יש להיזהר לא ליפול לגאווה.
הרב מציין שצריך להימנע מהגאווה, אבל גם מהענווה הפסולה. הכוונה היא שענווה שאינה בריאה יכולה להוביל לדיכוי של הנשמה ולמחסום על האור האלוקי שבנפש. בסופו של דבר, על האדם למצוא את האיזון הנכון: להכיר בכישוריו ובערכו, אבל לעשות זאת מתוך ענווה אמיתית ולא מתוך גאווה.
נוסף על כך, הרב קוק כותב בספרו מידות הראיה בעניין מידת הענווה, ש"כל זמן שהענוה מביאה עצבון היא פסולה; וכשהיא כשרה מוסיפה היא שמחה, גבורה וכבוד פנימי". כלומר, הרב מדגיש את ההבחנה בין "ענווה כשרה" ל"ענווה פסולה". כאשר נאמר ש"כל זמן שהענווה מביאה עצבון היא פסולה", הכוונה היא שעל אדם לא לחוות ענווה שגורמת לו לתחושות של עצב, דיכאון או חוסר ערך. אם התחושות הללו נובעות מהענווה, אזי מדובר בענווה שאינה בריאה, כי היא עשויה לדכא את האדם ולפגוע ברוחו. לעומת זאת, כאשר נאמר ש"כשהיא כשרה מוסיפה היא שמחה, גבורה וכבוד פנימי", הכוונה היא שענווה אמיתית נותנת לאדם כוח פנימי, שמחה והרגשה של כבוד עצמי, מבלי להרגיש צורך להתנשא.
הרב קוק מכוון אותנו לכך שאדם צריך לפתח ענווה שמחזקת אותו, ולא כזו שמורידה אותו. ענווה כשרה אינה סותרת את ההכרה בכישרונות ובערך העצמי, אלא היא מאפשרת לאדם לחיות בהרמוניה עם עצמו ועם הסביבה, ובכך להרגיש שמחה וגבורה פנימית.
נסיים בדברי הרבי בסוגיה זו (אגרות קודש חלק יט, מכתב ז'שנט) כשהוא מצטט מדברי הרבי הריי"צ "כשם שצריך לדעת חסרונות עצמו כן צריך לדעת מעלות עצמו, וכנראה במוחש גודל ההיזק כשנשמעים לפיתוי היצר בקו הזה דלהפיל את האדם מדרגתו האמיתית". באמרה זו ישנה הבנה מעמיקה של האיזון הנדרש בין הכרה בחסרונות ובמעלות של האדם. הכוונה כאן היא שהאדם צריך להיות מודע לשני הצדדים – הן למעלותיו שהן חיוביות והן לחסרונותיו שיכולים להיות מכשול. כאשר האדם מודע למעלותיו, הוא יכול להרגיש גאווה בריאה ולפעול מתוך ביטחון עצמי. זה מסייע לו להבין את ערכו האמיתי ואת הכישרונות והיכולות שהקב"ה נתן לו. הכרה במעלות מאפשרת לאדם להתפתח ולהתקדם, ולפעול למען עם ישראל ולמען מטרותיו האישיות.
