יום חמישי, יומיים לפני פרשת חיי שרה התשפ"ד.
הבשורה על השבת תפסה אותנו על גג בחלחול, צופים על צומת הזכוכית, אחת הכניסות לחברון שיהודים לא אמורים לעבור בהן. הלילה היה שקט, כמו רוב הלילות בשבועות האחרונים. את המעבר בין חברון לחלחול חסמנו עם פרוץ המלחמה. המהומות שהיו כאן במוצאי שמחת תורה דעכו, הניסיונות של חמאס להבעיר את השטח ב"ה לא הצליחו, אבל ידענו שהשקט הזה יכול להיקרע כל רגע. ושבחסות השקט הזה, אולי אפילו בבית שתחתינו, יושבים אנשים ומתכננים את הפיגוע הבא. כך נראית כרגע עיר מנוחתם של האבות, שבני הדודים בה לא נחים לרגע.
באותו ערב החלו לזרום השמועות על שבת חיי שרה. חלקנו מבינים את המושג 'שבת חיי שרה' בחברון – חובשי הכיפה מכירים אותו בתור מוקד משיכה ומפגש צעירים כלל ארצי, אחרים מכירים אותו מיום שיא של אבטחה בשירות הצבאי, אבל לאף אחד מאיתנו לא היה מושג איך זה ייראה השנה. שמועה אחת מדברת על עשרים חיילים, שמועה אחרת על שתי מחלקות שלמות, ומול שתיהן עומדת השמועה שהאירוע בכלל בוטל השנה. דרושה הרי כמות עצומה של חיילים ושוטרים כדי לאבטח את הדרך לאבות, במציאות שבה מכל בית עלולה להיפתח אש על בני בניהם; ולצה"ל, חודש אחרי תחילת המלחמה, אין מספיק אנשים פנויים לכל זה.
לקראת הלילה השמועות הפכו להודעות רשמיות מהפלוגה. השבת מבוטלת בעיקרון, אבל אנחנו שולחים כוחות כדי לשמור על מי שאולי יגיע. המחלקה שלנו קיבלה הודעה שמחר כולנו בחברון (הפעם, לשם שינוי, באזור המאוכלס ביהודים), ועדיין אנחנו תוהים איך זה ייראה. מי יגיעו, כמה יגיעו, האם בכלל נשארו מספיק אנשים שהם לא בצבא ולא מפונים מהבית, ויש להם ראש עכשיו לעשות שבת בעיר האבות.
סף ההתרגשות עולה לקראת שבת. אנחנו מגיעים למוצב שבו נשהה בשבת (בשעות מתוכה שבהן לא נהיה בשמירות), כשבנייני גבעת החרסינה נשקפים מולנו. בעיניי הם עוטים חג, גם אם לא רואים כלום. כל ההתרגשות הזאת מתרחשת בעיקר אצלי; עבור אחרים זה עוד נטל, או לכל הפחות משימה שוברת שגרה.
אחרי שהשתדלנו לסיים בזריזות את סעודת השבת, אנחנו עושים את דרכנו לתדריך. רואים בדרך את המחלקה שאנחנו עולים להחליף אותה, אבל חוץ ממנה – אנחנו לא רואים כמעט אף אחד. לא על הכביש, לא על המדרכות. רק רכבים צבאיים וניידות משטרה. בסיום התדריך אנחנו מתחילים להתפרס על ציר הפועלים, אחד הצירים המובילים למערת המכפלה. אני חובר לאסף, ואנחנו משמיטים את כוחותינו צמדים צמדים, כל צמד במקום אחר לאורך הסמטה. ועדיין, חוץ מהכוחות שלנו והכוחות שיורדים משמירה ועולים במקומנו לטיולית, אנחנו לא רואים איש.
במהלך השעות שלאחר מכן, אנחנו הולכים הלוך ושוב בציר שהיה אמור להיות מלא אדם. אחת לכמה דקות מפנים את הכביש לחפ"ק של איזו פלוגה אחרת, או לסיור של מג"ב, וחוזרים לכביש הריק. פעם ברבע שעה או חצי שעה עובר מישהו, בדרכו משכונה אחרת, ואנחנו עטים עליו כמוצאי שלל רב, ומעניקים לו ליווי של שלושה-ארבעה חיילים. הוא בתגובה נעלב, או מגחך, בפרט אם הוא בעצמו נושא נשק. ביתר הזמן אנחנו עומדים בחושך, מחכים לעוד איש בחולצה לבנה שיופיע באופק, מאזינים לשקט. צה"ל ארגן מסיבה ואף אחד לא בא, אומר אסף. אני אומר איזה משפט כמו "ברוך ה' שהציבור ממושמע", אבל הדממה זועקת חזק יותר ממני. נכון, הציבור מציית להוראות, ומעולה שאנשים נרתמים לצרכי המלחמה ונמצאים עכשיו במקומות אחרים, אבל בשורה התחתונה – אף אחד לא בא לבקר את אבא ואמא.
חוץ מאיתנו.
חבר מהפלוגה עוצר לידינו עם הסיור. אז אין השנה שבת חברון, הוא מסכם בתמצית את שרואות עיניו. זה לא נכון, אני עונה לו. יש השנה שבת חברון; אבל הפעם שבת חברון זה אנחנו. אנחנו כאן בשביל כל עם ישראל. כשהוא נוסע, אני מסתובב לכיוון המערה, עומד ומתפלל בשקט.
ובכן, אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה ולאה, אני לוחש, זה אנחנו. זה עם ישראל של עכשיו. לובשי מדים, נושאי נשקים. אין אנשים רגילים עוד, כולנו חיילים ושוטרים, כולנו בשירות האומה שבניתם. כך נראים בניכם ובנותיכם מאז שמחת תורה, ומי יודע עד מתי. קבלו אותנו אליכם, ועל הדרך, תעוררו רחמי שמים אם אפשר.
