הקשר בין יהודי לארצו אינו דומה לקשר של אינו־יהודי לארצו. כל יהודי הוא 'חתיכת ארץ ישראל' שניפחו בה חיים. אבל לגוי אין קשר מהותי לארצו. הם שתי ישויות נפרדות. מנין אני יודע את זה? מסיפור המבול.

כשברא ה' את העולם, הוא חלם על קשר עמוק יותר מן המוכר לנו בין אדם לאדמה. האדם נועד להיות אבר מאבריה של הארץ, הקצה התודעתי שלה. לכן, כשם שבשעה שאדם חוטא דנים את כל גופו כאחד, כך גם בשעה שהמין האנושי חוטא, החטא מחלחל בארץ ודנים אותו ואת הארץ ואת בעלי החיים כיחידה אחת. כבר אצל קין האדמה צועקת את קול דמי הבל אחיו, והחטא משפיע גם עליה – היא לא נותנת לו עוד את כוחה. כשם שאצל אדם וחוה הם קוללו "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ".

קריאה מדוקדקת בפסוקים תגלה שהמבול נועד בעיקר עבור הארץ. היא נזכרת בפרשה לא פחות מ־46 פעמים! המבול נועד לטבול את הארץ במעין "מקווה", ולטהר אותה מההשחתה והחמס שמילאו אותה. קודם המבול לא קיימת ההבחנה שכל־כך ברורה לנו, בין בני אדם בעלי בחירה ובין הטבע ועולם החי. כולם יחידה אחת.

*

המבול מגיע, ולאחריו ה' מכריז "לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם". אנחנו אולי משחררים אנחת רווחה למשמע הפסוק הזה, אבל באמת הוא מסמן שינוי כואב מאוד: מכאן ואילך האדם מנותק מן הארץ, וכבר לא החלק התודעתי שלה. ה' כורת עם נח ברית חדשה, ובעקבותיה הטבע נעשה אוטומטי: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ". הטבע לא מגיב עוד לחטאי האדם, אלא אדיש להם. לכן מעתה ואילך ניצב חיץ של ניכור בין האדם לעולם החי: עד כה נאסרה אכילת בעלי חיים, מפני שגם הם עפר מן האדמה, וכעת היא נעשית מותרת.

הניכור החריף והחדש הזה יוצר חשש לניכור גם בין בני האדם לבין עצמם. לכן מודגש כאן האיסור: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ". אמנם התרתי לכם לשפוך את דמם של בעלי חיים, אבל בני אדם הם עדיין רקמה אנושית אחת. עם זאת, שימו לב, אם שפכתם דם – האדמה כבר לא תקולל בעבורכם, בניגוד למה שקרה לאדם ולקין. האדם הוא היחיד שיישא בתוצאות החטא: באדם דמו ישפך.

לעומת זאת אם בעלי החיים יפגעו באדם – ה' ידרוש מהם את דמו. החשבון הוא עם כל חלק במציאות בנפרד: "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ".

מערכת היחסים החדשה הזו מגדירה שגם אם בני האדם חוטאים, הארץ כבר לא תישחת בגללם, ולא יהיה צורך במבול נוסף כדי לטהר אותה. התועלת של הניתוק ברורה, אבל המחיר שלו כבד מאוד.

האות לברית החדשה הזו הוא הקשת. בעיניים אנושיות, הקשת היא תופעה לא־אוטומטית בתוך מערכת אוטומטית. היא מרהיבה כל כך ונתפסת בלב האדם כחסד אלוקי חד פעמי. הקשת נועדה לספר לנו שריבונו של עולם לא "ויתר" על החלום המקורי שהטבע יהיה מחובר לאדם, על אף התחייבותו לא להביא מבול. הקשת היא שריד מהעולם שטרם המבול, עולם שבו אור אין־סוף יכול להתגלות כהרמוניה רבת גוונים בלי להידרדר להשחתה. ברית נח היא בעצם הבטחה של ה' 'להתאפק' ולא לנסות ליישם את החלום כבר עכשיו.

*

אבל ה' לא זנח לגמרי את הייעוד הזה. אלא החליט לממש אותו דרך עם ישראל וארץ ישראל.

כי ארץ ישראל "לֹא גֻשְׁמָהּ בְּיוֹם זָעַם", לא היה בה המבול כדברי חז"ל. היא מתוארת כיצור חי ובעל תודעה: רגישה לחטאים שנעשים עליה, ומקיאה את החוטאים. כששופכים בה דם, היא עצמה זקוקה לכפרה ולניקיון, "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ". ארץ ישראל עמלה שש שנים לגדל את המזון עבור עם ישראל, אבל היא איננה רובוט. בשנה השביעית היא צריכה לשבות (ואם לא שובתים בה – גולים ממנה כדי שהיא תוכל לשבות). לארץ הזו יש לב פועם – "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה", והלב הזה הוא נקודת החיבור בין שמים לארץ.

הטבע בארץ ישראל איננו אוטומטי, אלא תלוי בהתנהגותם של ישראל: אם שמוע תשמעו – ונתתי גשמיכם בעתם. התנהגות הארץ הזו מתמיהה את הגויים: "לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה… וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת… עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם".

וכשישראל גולים, ארץ ישראל אינה נותנת לאחרים חילה, אלא "וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם". אבל כשהיא פוגשת מחדש את בניה־בוניה החיוּת שלה שבה ומתפרצת: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל".

כלומר: ארץ ישראל משמרת באופי ההנהגה האלוקית שבה את מציאות העולם והאדם שלפני המבול.

ההיתר הגורף לאכול את כל בעלי החיים לא חל על עם ישראל. מותר להם לאכול רק רשימה מצומצמת של בעלי חיים, שמתאפיינים בעיקר בגידול ביתי שיש בו הרבה פחות ניכור.

והעיקר: הברית על ארץ ישראל נחתמת בבשר, במילת הערלה. הערלה אוטמת את הבשר והופכת אותו לאדיש לאלוקות, אבל המילה משחררת את ה'פקק' הזה. האדם לא יכול להיות רוחני בלבד, הוא חייב לשתף את הגוף בסיפור הזה. כמו שהאדמה נזקקת לאדם, האדם נזקק לאלוקיו.

עם ישראל וארץ ישראל הם אורגניזם אחד, יצור חי בעל תודעה וחיבור, שחלקיו משורגים זה בזה ויונקים זה מזה. זהו כוח־החלוץ שסולל את הדרך לשיקום ההרמוניה בין כל בני האדם לבריאה.

במילים אחרות: יהודי הוא חתיכת ארץ ישראל שנזרקו בה חיים. פיסת ארץ שחושבת ופועלת אתה ולמענה ולמען העולם כולו. הוא מחובר כלפי מטה – לארץ ישראל, וכלפי מעלה – לריבונו של עולם. החיבור הכפול מאפשר לו להתגבר על בעיית "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו", ולהגשים בהדרגה את הייעוד המקורי שחלם עליו ה'.

תודה לר' אלי גרינברג על עיקרי הדברים