XXXX: "לא צריך יהודים. זו המסקנה שלי. מי שמטומטם נשאר יהודי".
YYYY: "תוכל לעזור לי. מה אני עונה לו???"
קטע קצר מתוך התכתבות עם ידיד שנקלע שלא בטובתו לשטח אש מכיוונו של יהודי שהתגובה שלו לכל אירועי המלחמה האחרונים הייתה במסקנה שהגיע הזמן לוותר על מה שמושך אלינו כל כך הרבה אש ושנאה, ולהפסיק להיות יהודים.
זהו. הגיע הזמן לקפל ציוד ולהכריז "חבר'ה, גויים, תירגעו, הנה אנחנו באים, אין צורך לשנוא אותנו יותר".
אז הנה לפניכם המתכון להתמודדות עם יהודים שלוקחים קשה את העובדה ששונאים אותם בגלל קשיים גנטיים:
קודם כל חיבוק. זה תמיד עוזר ותמיד חשוב. כולנו עברנו טראומה בשמחת תורה האחרון, שאת הממדים שלה עוד לא ניתן בכלל לאמוד, וכל אחד מתמודד עם הטראומה באופן אחר. ההתכתבות למעלה היא אחת הדרכים להתמודד עם הטראומה – לנסות לברוח. לכן, לפני שעונים חייבים להכיר בעובדה שאין כאן משנה רציונלית מסודרת, אלא טראומה, וטראומה מחבקים.
אחרי שחיבקנו, הגיע הזמן להתמודד עם הטענה. אז מה באמת; אולי יש כאן התעקשות על ייחודיות שאין לה תוחלת? אולי באמת הגיע הזמן להתערבב ולהיעלם?
זהו, שבנקודה הזו יש בעיה קטנה.
אני רוצה לחזור אחורה בזמן לברלין של חורף תש"ג, או בסגנון הלועזי: חורף 1943. המקום הוא בניין הקהילה היהודית ב-Rosenstrasse (ולקוראים שמתקשים בקריאת גרמנית, אם יש כאלו, השם הוא: רוזנשטראסה, או בתרגום: רחוב הוורדים. ממש פסטורלי…).
בבניין רוכזו כאלפיים גברים יהודים שחלקם היו נשואים לנשים גרמניות (אריות, לא ממש יהודיות), והיו גם בנים לנשים אריות. המטרה של הגרמנים הייתה לשלוח אותם משם למחנות.
הנשים של אותם יהודים (נזכיר, הן לא היו יהודיות) התארגנו למחאה והתחילו להפגין מול המקום, עד שבסופו של דבר הלחץ הועיל והגברים שוחררו.
אם תלכו היום למקום, תראו אפילו אנדרטה שמנציחה את האירוע.
אבל בנקודה הזו הייתי רוצה לעצור רגע ולדייק. ההתכנסות בבניין הקהילה היהודית ברוזנשטראסה, לא היתה בדיוק כינוס שנתי של חסידות מפוארת, זה היה כינוס של יהודים שעשו את הצעד אולי הכי בוטה בהתרחקות מהזהות היהודית שלהם. הם התחתנו עם אינן יהודיות, הם נולדו לאמהות לא יהודיות. הם לא רצו להיות יהודים ועשו את זה בצורה די מוצלחת. נקודה.
אבל לנאצים לא היה ממש אכפת מה הם רוצים או לא רוצים, היה אכפת להם מה הם חושבים או לא חושבים על קבוצת האנשים הזו, והם חשבו שהם יהודים. כי ישראל, אף על פי שחטא ישראל הוא (טוב, אולי גבלס ימ"ש לא היה ממש מודע למאמרי חז"ל, אבל הוא בהחלט יישם אותם בצורה הכי בוטה של הסטרא אחרא).
אם המחשבה שלי היא שאני אתעלם מהיהדות שלי ואז גם האחרים יעשו כך, זה לא עובד. זה פחות או יותר כמו ילדים שמסתירים את העיניים בידיהם וחושבים שאם הם לא רואים את האחרים, אז גם האחרים לא רואים אותם. אבל כולם רואים אותנו ואת יהדותנו.
לכן, צריך לחזור ליהודי שמבקש לברוח, לחבק אותו חזק חזק ולומר לו: אנחנו איתך, ונישאר איתך, וגם אתה, בין אם תאהב את זה ובין אם לא, הולך להישאר איתנו, והדבר היחידי שנותר זה שגם אתה תיתן לנו חיבוק, וביחד ננצח!
