השנה, שלא כהרגלנו, יצאנו מגוש דן דרומה, לקיים את הכנס הזה באשקלון. כל הלבבות נמצאים היום עם יושבי הדרום, ו"הרוצה להחכים ידרים". אם כן, באנו כדי להתקרב לעוטף עזה ולקיים כאן כנס של עבודת ה', שמתקיים בשעת מלחמה וכמובן מושפע ממנה.

במלחמה הזאת נפלו ארבעה בוגרים של הישיבה שלנו: יונתן שטיינברג הי"ד מח"ט הנח"ל שנפל בשמחת תורה, אורי מרדכי שני הי"ד שגם הוא נפל בשמחת תורה תוך כדי קרב גבורה, מעוז פניגשטיין הי"ד שנהרג בקרבות בעזה, והרביעי הוא אלקנה ויזל הי"ד.

כשהתחלתי להתכונן לשיעור הזה לפני הרבה זמן, רציתי לדבר על שני צדדים שמצויים באווירה שסביב המלחמה – הנכונות למסירות הנפש של הלוחמים, והרצון לרומם את עם ישראל לגובה רוחני חדש. אפשר להגדיר את זה במילה אחת שמתאימה לשני הצדדים הללו: "הנני – לעקדה, הנני – לגאולה". בהתחלה הדברים היו עמומים אצלי, אבל עם התקדמות המלחמה, ולצער הלב ריבוי ההספדים על הנופלים, הדברים הלכו והתבהרו.

לחיות על קידוש ה'

מבין כל מה שנאמר ונכתב, המכתב שכתב אלקנה ויזל הי"ד לפני שנכנס לקרב, שעברתי עליו שוב ושוב, הגדיר בצורה הכי טובה את כל מה שחשבתי עליו! כל מה שאני רוצה לומר לכם עכשיו, זה פשוט לימוד בעיון של מה שהוא כתב, באינטואיציה של חייל שיוצא למלחמה ויודע שישנה אפשרות שמא הוא יעלה בסערה השמיימה.

בפעם הראשונה שמעתי את התוכן של המכתב כבר בבית של אלקנה עוד לפני ההלוויה. אחר כך שמענו שוב את הדברים מגלית היקרה, אשתו של אלקנה, תוך כדי ההלוויה. ובאמת אלה דברים מופלאים שיש הרבה מה להעמיק בהם.

אלקנה הי"ד כתב כך:

"אם אתם קוראים את המילים האלו כנראה שקרה לי משהו. אם נחטפתי, אני דורש שלא תיעשה שום עסקה לשחרור של אף מחבל כדי לשחרר אותי. הניצחון המוחץ שלנו יותר חשוב מהכל, אז אנא תמשיכו לפעול בכל הכוח כדי שהניצחון יהיה כמו שיותר מוחץ".

קודם כל, אני חייב לומר שאני מרגיש זכות עצומה על כך שלמדתי באותו בית מדרש עם קדוש עליון כזה. אלקנה כותב שהוא מוכן למסור את עצמו לא רק למיתה על קידוש השם, אלא אפילו לשבי. חז"ל אומרים, שאם היו גוזרים על חנניה מישאל ועזריה עינויים במקום מוות בשריפה, הם היו נכנעים לעבודה זרה. השבי על ייסוריו המתמשכים, קשה הרבה יותר ממוות ברגע אחד. אלקנה אומר שהוא מוכן גם לגורל כזה – העיקר שעם ישראל ינצח! אשרינו שגיבורים כאלה חיים בדור שלנו.

בהמשך הוא כתב עוד:

"כשחייל נופל בקרב זה עצוב, אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים". באמת, בסוף ההלוויה – שבה עמדתי באזור של הכוהנים, כי אני לא יכול להיכנס פנימה – מישהו הציע שכדי לקיים את הצוואה של אלקנה, נרקוד שם בשמחה. אמרתי ליהודי הזה שאלקנה לא ביקש לרקוד דווקא בבית הקברות, אבל הוא צדק בזה שצריך לקחת את הבקשה המופלאה הזאת ברצינות.

"אני מבקש מכם שתהיו שמחים, אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני, תשירו הרבה, יותר תחזיקו אחד לשני את הידיים, תחזקו זה את זה. יש לנו כל כך הרבה מה להתגאות ולשמוח. אנחנו דור של גאולה". במילים האלה טמון סוד גדול. מדובר כאן באדם שאומר 'הנני', ומוכן ומזומן להיעקד על המזבח. בכל זאת, הוא חי בתודעה מרוממת מאוד, ולכן הוא אומר שהעקדה הפרטית שלו היא לא הסיפור העיקרי כאן. לכן הוא גם מבקש שלא יתעסקו בקרבן שלו, אלא להתרכז בנפלאות הגאולה שהולכת ומופיעה.

המשך המכתב הוא כך:

"אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו ושל העולם כולו. אז בבקשה מכם, תהיו שמחים, תהיו אופטימיים, תמשיכו לבחור בחיים כל הזמן. תפזרו אהבה, אור ואופטימיות. תסתכלו לאנשים היקרים לכם בלבן של העיניים ותזכירו להם שכל מה שעובר עלינו בחיים האלה שווה את זה ויש לנו למה לחיות. אל תפסיקו לרגע את העוצמה של החיים. בצוק איתן כבר נפצעתי, אבל אני לא מתחרט על כך שחזרתי להילחם. זאת ההחלטה הכי טובה שקיבלתי אי פעם".

בסוף המכתב, אם כן, אלקנה שוב אומר 'הנני' לטובת העקדה. האמת היא שכשמדברים על מילת המסירות והמוכנות 'הנני', אי אפשר שלא להזכיר את מורנו ורבנו הרב דרוקמן זצ"ל שזאת הייתה תמצית חייו. בכל דבר – בחיים הפשוטים שלו אבל גם כמחנך וכמנהיג דור, הוא חי את המסירות הזאת להיות נכון לכל משימה, ולומר תמיד 'הנני'. גם אלקנה אמר 'הנני' להיעקד על קידוש ה', אבל הדגיש שזאת לא הנקודה שחשוב לעסוק בה. למרות שטבע בני האדם להיות עצובים בזמן אבדן, הוא בא לומר שיש כאן סיפור יותר גדול שצריכים להיות מוכנים לקראתו ולומר 'הנני' לחיות חיים של גאולה.

אחרי כל הפורענויות והגלויות במהלך ההיסטוריה, הגענו לכתוב את הפרק של הגאולה השלימה, של תיקון עולם שאין אחריו חורבן. זהו תיקון אחר לגמרי, שיהפוך את העולם כולו! הכתיבה הזאת היא במסירות נפש לומר 'הנני' גם בשביל להיעקד על קדושת ה', אבל יותר מזה בנכונות לומר 'הנני' לחיות על קדושת ה'. המסירות למות על קידוש ה' לא שייכת לכולם. רוב עם ישראל לא נלחם בפועל בעצמו, אבל לחיות גאולה – בזה כולם שותפים.

ביחד עם זה, חשוב לומר שהמסירות נפש של חיילינו למות על קידוש ה' מאירה את חיי הגאולה של כולנו. כשהוציאו את רבי עקיבא להריגה הוא קיבל עליו עול מלכות שמיים, עד שתלמידיו לא יכלו להתאפק ושאלו: "רבינו, עד כאן?" הוא ענה להם שכל החיים הוא חיכה לרגע הזה, לעבוד את ה' "בכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך". הפירוש הפשוט הוא, שרבי עקיבא תמיד רצה למסור את נפשו לה'. אבל נראה לי שרבי עקיבא אומר, שבעצם כל ימי חייו היו מוארים מהמודעות העליונה של שעת מסירות הנפש. הוא לא רק חיכה שהרגע יגיע, אלא מילא את כל החיים שלו במשמעות הזאת.

הדבר הראשון שיהודי אומר מיד אחרי ברכות השחר, לפי כל הסידורים בכל העדות, זאת הפרשייה של עקדת יצחק. עוד לפני פסוקי הקורבנות, שבהם מקריבים בהמות על גבי המזבח, אנחנו מוסרים את הנפש שלנו. קורבן הבהמה הוא רק תחליף לזה. יהודי מוכן למות למען שמו יתברך תמיד. יש איזה רבי עקיבא שבוער בכל אחד מאיתנו, גם אם בחיי היום יום עלולים לשכוח אותו.

ושוב, יחד עם זה חשוב להדגיש שסיפור העקידה כולל גם מסר הפוך. הרי בסוף התברר שהקדוש ברוך הוא באמת לא רצה את ההקרבה בפועל, והורה להחזיר את יצחק אבינו לחיות בעולם הזה. בסיפור העקידה יש בעצם סיפור כפול שאומר שחיים יהודיים מלאים מאהבה ויראה של מסירות נפש, שמאירה בסוף דווקא פה, בתוך העולם הזה. כך חיי העולם הבא מאירים לתוך העולם הזה.

לטעום את האור

כידוע, חסידים אומרים שההכנה למצווה גדולה מן המצווה. השפת אמת אומר, שהמקור לזה הוא מפרשת העקדה. בזכות עקדת יצחק אנחנו מבקשים בראש השנה מהקב"ה "זוכר הברית", והכוונה היא בעיקר לזיכרון עקדת יצחק. השפת אמת מדגיש שיש כאן דבר פלא – כל מעשה העקדה היה רק הכנה! המצווה עצמה של עקדת יצחק לא התקיימה! מכאן לומדים שההכנה לתת הכל במסירות נפש היא העבודה הגדולה, שממנה באה התוצאה של האור שמאיר את החיים בעולם הזה.

אברהם אבינו השתמש בעקדה בכלי שנקרא "מאכלת". רש"י מפרש שמאכלת זה מלשון אכילה – כלומר, חיתוך הבשר. אבל אחר כך הוא מוסיף שהשם מאכלת הוא בגלל "שישראל אוכלים מתן שכרה". כלומר, כל הדורות חיים וניזונים מהמסירות נפש של יצחק למות. המדרש אומר שבכל מעשה שאברהם עשה בעת הקרבת האיל החילופי לקורבן, הוא ביקש שזה יהיה כאילו נעשה ביצחק. חז"ל עוד אומרים על המילים בסוף פרשיית העקדה – "ה' יראה – עקדה זו לסלוח לישראל כל שנה ולהצילם מן הפורענות … שאפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה". איך האפר של יצחק עומד לכפרה – הרי יצחק בסוף נשאר חי?? הוא מעולם לא נשרף כקרבן. אף על פי כן – כמו במכתב של אלקנה – האור של מסירות הנפש, ששייך לעולם עליון ונשגב, יורד להאיר את העולם הזה מכוח אותה מסירות.

מרן הרב קוק אומר, שהקב"ה אמר לאברהם "את בנך את יחידך אשר אהבת", כדי להגדיל את הרחמים של אברהם על יצחק. לא היה רצון שאברהם אבינו ימית את האישיות שלו כדי לעקוד את יצחק, אלא להפך! האהבה והקשר הממשיים הולכים וגדלים, אבל מתוך ההארה של מסירות הנפש המשותפת, לחיות חיים אלוקיים. לכן אלקנה ביקש מאיתנו שלמרות שכשחייל נופל בקרב זה עצוב, אנחנו נהיה שמחים. זאת שמחה מתוך הבנה של הגדולה של מסירות נפש למען שמו יתברך.

חכמים מספרים על המלך אלכסנדר מוקדון ששאל את זקני הנגב עשר שאלות מעניינות. אחת השאלות הייתה: מה יעשה אדם ויחיה? הם ענו לו: ימית את עצמו… הכוונה היא למות באוהלה של תורה, שהיא שורש החיים, ומההתמסרות הזאת החיים של האדם מתמלאים משמעות.

חשוב להבין, שמי שמשקיע את אישיותו בהתעסקות סביב האבדן והכאב בלבד, לא באמת רואה ולא מבין את הסיפור האמיתי שאנחנו נמצאים בו. ברור שיש כאב, אבל זה כאב שנותן את ממד העומק של התמונה הגדולה. והציור שאנחנו מציירים, הסיפור שאנחנו כותבים, הוא המשך ישיר של כל מה שקורה בעולם מיום בריאתו! אנחנו כותבים עכשיו את הרגעים הנפלאים והמרוממים של ההיסטוריה כולה! כל העולם לא נברא אליו בשביל הלידה שאנחנו בעיצומם של הצירים שלה היום. עברנו 5784 שנים כדי להגיע לכאן – יצאנו ממצרים, קיבלנו תורה, בנינו בית מקדש ראשון, בנינו גם את השני, עברנו ים של ייסורים, טלטלות והרפתקאות אין ספור, רק בשביל לגלות את האור הזה שעומד להופיע.

אל יהיה הדבר קל בעיניכם להבין שאור הגאולה הוא הסיפור העיקרי. יש יותר אנשים שיכולים לטעום טעם עקידה למרות הקושי שבדבר, אבל לא פנויים ולא מסוגלים לטעום את טעם הגאולה. רבים מאלה שיצאו להילחם בשמחת תורה ולאחריה מוכנים למסור את הנפש, אבל לא כולם מוכנים לתת את ליבם כדי לטעום את הטוב העתידי, שכל הכאב הוא רק הכנה אליו.

האור שמוליד את החושך

יש לי חבר מוכשר וגם יסודי מאוד, מבוגר קצת ממני. למדנו יחד ב'מרכז הרב', וכעבור שנים הוא עשה תואר בהיסטוריה ומאוד ביקש שאני אקרא את עבודת החקר שלו, למרות שזה היה ארוך מאוד. אני באופי שלי אוהב לקצר, ולא להתעסק בריבוי פרטים. בכל זאת, בגלל אהבתו, התגברתי על עצמי וקראתי. הוא כתב מאמר על חמש עשרה סיבות לכך שבאה כפירה לעולם, לפי הרב קוק. עם כל סיבה שקראתי, התכווצה לי הבטן עוד קצת… לא הבנתי למה כל כך קשה לי עם מה שהוא כתב, עד שנפלי לי האסימון: אף אחת מהסיבות האלה לא כתובה אצל הרב קוק! היהודי הזה כתב ממבט אקדמי, ואילו הרב קוק מסתכל על הכל הפוך! אצל הרב קוק, הכפירה מובילה לאמונה גדולה יותר. היא החושך שלפני האור החדש שעומד להיוולד. כך גם בעצם כל מאורע היסטורי – הוא לא תוצאה של העבר, כמו שרגילים לחשוב היסטוריונים, אלא תוצאה של העתיד.

כשמסתכלים על הכל במבט של אמונה במי שאמר והיה העולם, שהוא "קורא הדורות מראש", מבינים לאיפה הכל הולך. כשיש מבט גבוה כזה, אז כבר אפשר עכשיו לטעום טעם של בית המקדש, עם כוהנים בעבודתם ולויים בדוכנם. אפשר להרגיש טעם של השראת שכינה עליונה כזאת, ששופכת אור חדש על כל משך ההיסטוריה, עם הגלויות והצרות שלה. עם מבט כזה שמריח את הגאולה שהיא מעל ומעבר למה שאפשר לדמיין, מקבלים מודעות שאנחנו באמצע לכתוב את הספר. לכן אלקנה ביקש שנשמח. שנשאב מהשמחה העתידית כוחות, להאיר את הפרוזדור שלפני הטרקלין. הנכונות לעקדה היא לא חלילה רק בשביל למות, אלא היא אמצעי לעיקר – לומר 'הנני' לחיות בטוב ה'.

אחרי מאורעות תרפ"ט, שאפשר לומר שהם היו קדימון למאורעות שמחת תורה של השנה – אותה רשעות וברבריות, אותם שכנים מפלצתיים – הרב קוק כתב דברים מפתיעים. רבי אריה לוין העיד שבאותה שבת מרה של הפרעות, הרב קוק שמע מהרב סלונים – שהיה הרב האשכנזי של חברון, וכל משפחתו נהרגה בפרעות – על מה שקרה, ומיד נפל והתעלף במקום. בכל זאת, הוא פרסם מאמר שבו הוא אמר שבוודאי מהמשבר הנורא יצאו דברים נפלאים! גם במלחמת העולם הראשונה, בזמן שאנשים גוועו ברעב בארץ, והרב קוק שהיה בחו"ל התאמץ בכל כוחו להשיג תרומות עבור פת לחם ליושבי הארץ, הוא כתב על הטוב שעתיד לצאת מהמצב הקשה הזה.

כך הוא כותב:

"כל מי שהוא עוקב את סדרי היישוב, מראשית צעדיו עד עכשיו, יכול הוא להראות בחוש איך שמכל ירידה אשר סבלנו נצמחה אחר כך עליה והתפתחות יותר גדולה … ברור הדבר שלפי הערך של הכיסוי הזה – גדול יהיה האור אשר ייגלה".

הקדוש ברוך הוא מביא חושך, מפני שלפי הכלל שכל מעשה בראשית מתנהל על פיו – לפני שיש אור, יש לילה. "ויהי ערב ויהי בוקר". מה שמביא את הבוקר, זאת מסירות הנפש.  

הקדוש ברוך הוא מצעיד אותנו עוד ועוד כלפי מעלה, ואוסף את כל הנחשלים והנחלשים בדרך. לפעמים החושך מזעזע אותנו כל כך! איך עוטף עזה, שהקב"ה נתן לנו אזור כל כך נפלא, נחרב ממש. עוד לפני כן, גוש קטיף שהיה מקום כל כך נפלא, והוחרב מתוך עיוורון שלא יאומן! היה שם כזה גן עדן עד שבאו יהודים עיוורים שהולכים בחושך, והרסו אותו. רואים לא פעם אנשים שתומכים באויבים הגרועים ביותר שלנו, ומצדיקים את הפראים שרצחו וטבחו. כל החשכה הזאת היא חלק מהחשבון האלוקי, שמצרף את הכל שיהיה הכנה לקראת האור הגדול.

המכתב של אלקנה יחד עם הגבורה של כל לוחמינו, הם הוראה, הדרכה והארה, להתרומם למדרגה שבה נחיה מתוך מודעות לאור של הגאולה. ימי בין המצרים שאנחנו נמצאים בהם, הם הזמן לטעום את הטעם של בית המקדש שייבנה במהרה. ר' צדוק הכהן מלובלין אומר, שכשתבוא הגאולה יהיה עוד רגל נוסף, חוץ משלושת הרגלים שיש עכשיו. בעקבות הגאולה יתחדש חג, שיום־טוב הראשון שלו יהיה תשעה באב. חז"ל אומרים שבתשעה באב המשיח נולד, אז לכבוד היום ההולדת שלו יהיה יום־טוב. אחרי שבוע, היום טוב האחרון יהיה ט"ו באב, שהוא היום שמבטא הכי הרבה את שמחת הדוד והרעיה. וכמו בכל הרגלים, כשנעלה לרגל לירושלים עיר הקודש, יגוללו בפנינו את הפרוכת שלפני בית קודשי הקודשים ויאמרו "ראו חיבתכם לפני המקום" כחיבת הדוד והרעייה, במהרה בימינו!