א. על שמחת בית השואבה כתב הרמב"ם: "מצוה להרבות בשמחה זו. ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה. אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות. אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע" (הלכות סוכה ולולב ח, יד).

לכאורה מתאים היה שצעירי הצאן שכוחם במתניהם ירקדו והזקנים יעמדו לידם. אך הרמב"ם מדגיש את ההיפך הגמור. נראה כי ככל שהאירוע קדוש ונשגב יותר – הרי שהמתאימים ביותר לחולל את האירוע [תרתי משמע…] ולהיות כלי הקיבול עבור כלל ישראל – אלו הגדולים יותר. כפי שהסביר מרן הרב זצ"ל, כי הכהנים, בעלי היכולת הרוחנית הגבוהה, הם הגורם המחבר בין העם כולו לקב"ה, כיון שאי אפשר להתחבר אליו בצדדים הנמוכים של החברה (אורות התחיה,ד).

ר' אברום, שהשמחה היתה מאוד בולטת באישיותו והנהגתו, היה מדגיש באזנינו תמיד את החשיבות של ההיררכיה. כדרכו, היה מתבל דבריו בסיפור שנון, וסיפר "כשלמדתי בישיבה קטנה, הייתי בטוח שהר"מ שלי הוא גדול הדור", כאן היה עוצר קמעא ומוסיף כשחיוך על פניו "והיו לי ראיות לזה"… [בעודני כותב מילים אלה מצטלצלת באזניי – ומן הסתם באזני הקוראים שזכו להסתופף בצילו – הנעימה המיוחדת של משפטים כאלה].

ב. לא קאי איניש אדעתיה דרביה עד ארבעין שנין. אין פירושו שלאחר ארבעים שנה ההבנה נגלית בבת אחת, אלא זהו תהליך. עם השנים הבנו שאין זה רק עניין פיקנטי. "אמר רבי יצחק: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהושוו קטן וגדול, שנאמר והיה כעם ככהן (ישעיהו כד), וכתיב בתריה הבוק תבוק הארץ (שבת קיט, ב).

בהעדר היררכיה, אין אפשרות לגדולי התורה להוכיח את הקטנים מהם, ולמעשה, גם הרב המקומי לא יכול להוכיח את הקהל שלו. וכך נסתם הגולל על אפשרות התיקון. לו היו הקטנים מכירים בגדלותם של הגדולים – אפשר היה להוכיחם ולהחזירם למוטב. אך כיון שהכרה כזו אינה קיימת – אפשרות התיקון נעלמה (ע"פ המאירי שבת, שם).

טשטוש זה גורם לנזק חמור בלימוד התורה ובהוראת ההלכה. שהרי אין טעם להתאמץ ולגדול בתורה כשלא זה מה שקובע אם יקבלו את פסיקותיך, אלא פרמטרים אחרים. כך מי שלא הגיע להוראה מורה, ואין גדולי תורה בנמצא (ע"פ מהרש"א). תופעה זו חוזרת לאורך הדורות, והרמב"ם כנראה הכיר אותה ואת מניעיה, כשהוא מתאר:

"ועצומים כל הרוגיה – אלו התלמידים הקטנים שלא הרבו תורה כראוי והם מבקשים להתגדל בפני עמי הארץ ובין אנשי עירם, וקופצין ויושבין בראש לדין ולהורות בישראל. הם המרבים המחלוקת, והם המחריבים את העולם, והמכבין נרה של תורה, והמחבלים כרם ה' צבאות. עליהם אמר שלמה בחכמתו: אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים" (הלכות תלמוד תורה, ה,ד).

כך קרה גם בתקופה הקרובה אלינו, כפי שכתב רבי יונה לנדסופר, מגדולי הפוסקים במאה ה-18: "ואחרי כי נתמעטו הלבבות ויראת שמים אזלי ונתמעטו השקדנים… קמו נערים מנוערים כל הרוצה ליטול את השכר יושב ודורש הדיוט קופץ בראש… ותהי האמת נעדרת מכל וכל כי הרב לא שימש כל צרכו ולא ידע התלמיד מאין… כי יפריעו העם מן התורה והעבודה… להעמיד דיינים ורבנים אשר חכמים בעיניהם… חושבים לשום שאירתם בארץ ויחברו ספרים במדרשי הפסוקים ופירושים ובפסקים ויעשו כוונים דמיונים כוזבים" (הקדמה לשו"ת מעיל צדקה).

ג. טענה חדשה מושמעת לעתים – כביכול יש פוסקים 'קשובים' יותר מאחרים הגדולים מהם, ולכן דעתם היא שצריכה להישמע. ה'טייטל' הזה נועד ליחסי-ציבור, ואף הוא מקלקל את עולם הפסיקה, שמעתה יבחנו אותה לא בשאלת האמת התורנית, אלא במדד דמיוני ובלתי ניתן להגדרה של 'הקשבה'. לעתים משמעותה של זו תהיה שינוי קיצוני של ההלכה המקובלת בידינו, בהסתמכות על דעה דחויה, או על דעת יחיד שלא לפי הכללים המקובלים (ראה מאמרו היסודי והמקיף של הרב יצחק שילת שליט"א, ראש ישיבת מעלה אדומים, בתוך 'בירורים בהלכות הראי"ה', בית הרב, תשנ"ב).

טענה נוספת הנשמעת לעתים היא, שרב מקומי שמכיר את השואל יכול לחלוק על פוסק גדול שאינו מכירו. אלא שכבר בתלמוד יש שאלות לישיבות רחוקות שלא הכירו כלל את השואלים. כך גם לאורך הדורות, גאונים, ראשונים ואחרונים, עד לימינו אלה. [שמא גם זו סיבה מדוע המשיב מציין לרוב מהיכן באה השאלה]. הכרת הקהל אינה רלוונטית על פי רוב לפסיקה, בכשרות בשבת או בטהרת המשפחה ועוד. במקרים בהם מדובר בנושא ציבורי אשר יש לדעת מה אופי הציבור, מתארים זאת לפוסק בכתב, כפי שמופיע אינספור פעמים בשו"ת. לעתים גם אופיו של השואל, מצבו הבריאותי, הכלכלי, או מידת היראת-שמים שלו מהווים שיקול, והפוסקים מציינים זאת לא אחת.

ר' אברום ביקר בחריפות תופעות כאלה. במיוחד הסתייג בחריפות מרבנים שלא הגיעו לדרגה של פסיקה ציבורית ומפרסמים דעתם (גם אם מדובר בקבוצה. הרבה פיזיקאים מוכשרים לא הופכים לאיינשטיין, הרבה סופרים טובים לא הופכים לעגנון). מרגלא בפומיה כי מי שאינו יודע לפסוק בהלכות עגונות – שהוא המקצוע הקשה ביותר בהלכה, לא יוכל לפסוק בענייני כלל ישראל.

בימים אלה, של חג הסוכות שבו "כל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת", אנו שמחים בשמחת האחדות, שאיננה טשטוש המדרגות, אלא איש על מחנהו ואיש על דגלו, ומקבלין דין מן דין, ואולפן חדת מבחירי צדיקיא [ומקבלים אלה מאלה, ולימוד חדש, הכולל פסיקות בנושאים חדשים, מגדולי הצדיקים].