עליתי לבד בחושך, בבניין בן חמש קומות בלב העיר עזה. כמו הרבה בניינים שכבשנו, חדר המדרגות כולו היה מבטון ערום, וגם בשתי הקומות העליונות היו רק קירות, חול, וחתיכות תקרה שהתפרקו מהירי של כוחותינו. התיישבתי קצת לפני קומת הגג, כדי שלא יצלפו בי, על גבי מדרגה פצועה לצד כתם של אור ירח שנשפך מהחלון.
הוצאתי פלאפון זעיר וצנוע, והתחלתי ליצור קשר עם העולם החיצון. מפקד הפלוגה אישר לי להכניס את המכשיר העתיק הזה כדי שאוכל לגייס לפלוגה שלנו עוד לוחמים. כבר נפצעו לנו לא מעט חברים בשבועות שחלפו, והפלוגה המשיכה לקבל משימות כבירות של כיבוש יעדים, גילוי מנהרות וחיפוש עקבות של חטופים. בימים לחמנו בנחישות ובלילות התאמצתי לצרף אלינו כוחות חדשים.
שאר המחלקה היו בקומה השניה, שומרים, אוכלים, ישנים, לומדים, מדברים. בעיקרון כבשנו וטיהרנו כבר את כל הבית, אבל בכל פעם שחתול – מבין ההמונים ששרצו שם – הפילה כוס, הגב שלי נזקף וחיזקתי את האחיזה בנשק. בגלל המכשיר הפשוט ותנאי הקליטה האיומים, שמעתי את החיילים שרצו להצטרף בצד השני כאילו הם מנסים לדחוף את כל הלב הבוער שלהם ואת המידע הטכני עליהם דרך צינורית.
"הייתי בדובדבן… גר בכוכב יאיר… מהנדס… שומר על כושר… מוכן לכל משימה… בן 46". המידע המשיך לזרום בצורה קטועה מעשרות חיילים. גבעתי. מגלן. סיירת צנחנים. מפונה מקרית שמונה. נתנייתי. גוש עציון. בן 22. 45. 28. 35. 48 אבל בכושר מדהים, בכיתת הכוננות כבר שש עשרה שנה. לא שאלתי על כמות הילדים. אני יודע מהחברים שפותחים איתי זיגים שזה נע בין ילד אחד לשבע. יש אפילו מקרים שזה דו ספרתי. קבלן של פרויקטי בניה של שכונות. אנשי חינוך. מנהלים של צוותי תוכנה. שמרתי את כל ההודעות האלה עד היום. כולם נואשים. קדימה, תיקח אותי, אני מוכן.
כמה התפלאתי. האנשים האלה אולי לא ראו את מה שאני ראיתי, את החברים שלי על גבי אלונקות בהאמרים, שועטים לכיוון מנחת המסוקים. אבל הם ראו חדשות, ואני לא. הם יודעים יותר טוב ממני כמה נהרגים ונפצעים, והם עדיין נדחפים להילחם. איזה הסבר יש לזה? חיפשתי בעיניים תשובה.
ראיתי ווסט קרוע ומרוקן של מחבל. ראיתי טנק בקצה הרחוב, שייאלץ להיות חשוף שם עד הבוקר. הבניין ממולי היה כמו מודל אדריכלי פתוח, ללא קירות חיצוניים, ואני מבחין בחדר הילדים בקומה השלישית, פרח ענק מצויר על הקיר ולול שנתקע בברזלי שלד הבניין ולכן לא נופל לקרקע.
איך המקום השבור הזה הפך לכל כך נחשק? ומי הם האנשים האלה שכל כך בוער להם לעזוב את משפחותיהם ואת בטחון ביתם כדי לישון לידי על מזרן עזתי רטוב?
הלכתי עם הפליאה הזאת חודשים ארוכים. נכנסתי ויצאתי מעזה. חיילים המשיכו להתאמץ להיכנס לפלוגה שלנו ולפלוגות לוחמות נוספות, ואני ניסיתי להיכנס לראש שלהם. להבין לליבם.
עם הזמן הצטיירה לי תמונה של אבטיפוס של אדם שבוחר. אדם שבוחר לוותר על נוחות כדי להשפיע ולהועיל. אדם שרוצה להיות חלק מודע ופעיל בתנועות הגדולות מחייו הפרטיים. רבים מאיתנו רוב הזמן עסוקים בלשמור על החיים שלהם. בחתירה לשקט ונוחות. לחתירה הזאת יש מקום חשוב בחיים מאוזנים. זו גם מצוה מרכזית – שמירת הנפש, מאוד. אבל כאשר זו מהות החיים של האדם – להתעסק אך ורק בשמירה על חייו ועל הנוחות שלו – אז ממילא פסגת השאיפות שלו, בעומקן, הוא המוות. כי המוות הוא יציב. שכיבה שלווה באדמה, בלי הפרעות ובלי הפתעות. עם תוכנית ברורה לעשרות שנים קדימה, בלי ציפיות ואכזבות, של הנפטר וממנו. לעומת זאת, אדם שבוחר בהשפעה, ביצירה ועשייה בקני מידה לאומיים, בוחר בחיים. בוחר בצמיחה ושגשוג.
עשרות הלוחמים שזכיתי להילחם לצידם, כמו הרבבות שנדחפו להצטרף, כמו מאות האלפים שלא יכלו להילחם אך התאמצו למצוא דרכים לחזק את החזית ואת העורף – בחרו בחיים הטובים באמת.
שוב ושוב הלכתי ברחובות בעזה, אוחז בנשק, והתפלאתי מעוצמת הזכות שנפלה בחלקנו, להיות חלק חי ופעיל של האגרוף של עם ה'. להיות בקרב ממשיכיהם של גדעון ודוד המלך. רבים חוו וחווים את זה כזכות, ובליבם תססו בפחד על חייהם והתרגשו על עוצמת השליחות. מי שבחר ובוחר בחיים של השפעה ותרומה, יחווה חיים גדושים, מלאים, חיים שיש בהם חיים. ומי שבוחר – או לא בוחר אלא נופל לזה ממילא – בחיים שעניינים לדבוק בנוחות, יגלה אחרי שנים של שמירה על חייו שהוא השיג בדיוק את זה. חיים משומרים. כמו פחית שימורים, חסרי טריות ועסיסיות. חיים בהם ההישג המרכזי בהם היה שהוא לא מת.
אין עניין להסתכן סתם, ויש הרבה דרכים לבחור בחיים מלאי השפעה בלי להיות בחזית לוחמת. העיקר שאדם יבחר במודע אם הוא רוצה להיות שותף פעיל של ה' כאן בעולם או לא. מי שכן בוחר בחיים – זאת זכות. מי שבוחר בכל מישור להיות פעיל – זכה. להיות חייל משמעותי זאת זכות אדירה, ועלינו להיזהר ממילים כמו 'נטל' או 'פראייר', שבקלות מסיטות את תשומת ליבנו מכך שהיותנו פעילים בעולם מהווה ברכה לא רק לעולם, אלא גם לנו.
בהלוויה של הרב אבי גולדברג, המתוק והאציל, אמו ציטטה אותו אומר "מי שאין לו בשביל מה למות, אין לו בשביל מה לחיות". לכן נהרו טובי אנשינו להילחם. לכן קורה שגם משפחות שכול רוצות להגיע ליחידות קרביות מובחרות. כי הם יודעים את סוד החיים הטובים, הם ראו את זה מקרוב. הרב אבי, כמו רבים מהלוחמים שנאבקים למעננו יום יום, בחר בחיים מלאים. חיים שבמהלכם בחר שוב ושוב בעשייה למען מטרות הגדולות ממנו, ומשום כך החיים שלו יימשכו הרבה יותר מימי חיי גופו.
מותר גם לנוח. להגיד: די, נמאס, אני רוצה לנוח, רוצה לחיות סתם. יש תקופות שזה קריטי. אבל בשביל אנשים מהסוג שחיים בגדלות, בהשפעה, בעוצמה – אין באמת מנוחה במנוחה. הם לא יצליחו לשרוד כך יותר מכמה חודשים. אי אפשר שלוחם סיירת מטכ"ל יעבוד בעבודה סתמית, הוא לא מותאם לזה. לשבת סתם יהיה לו יותר קשה מלזחול על קוצים על גב הר. הוא כבר בחר את הבחירה שלו, והוא כבר טעם את הטעם של חיים טובים. הוא כבר לא יוכל להסתפק בחיים סתמיים.
היו לי הרבה שיחות קצרצרות עם הרב אבי. רובן לא עברו את הדקה. כמו רבים, כבר בחייו היה לי חבל שלא התאמצתי לפתח קשר יותר עמוק איתו. בשיחה הכי ארוכה שלנו – אולי ארבע דקות – ניסיתי למשוך אותו לעבוד איתי על פרויקט מסוים, בתנאים מדהימים. הוא היה בדיוק סוג האדם שרציתי – אדם שכל הזמן עושה ופורח ומצמיח. הוא חשב רגע, ואז הפסיק לחייך את החיוך שהיה שופע אור על רחובות בקעה ותלפיות, על משפחתו ועל תלמידיו. "תשמע, תודה, זה נשמע מדהים ואולי מתאים, אבל… ממש ממש טוב לי". כשהיה מדובר בחיים טובים, זה עניין רציני, בלי חיוך. אני השתכנעתי מיד. ואז הוא חזר לחייך ועלה על מרכבתו הגדולה.
הוא חי חיים טובים באמת. חיים של שותפות פעילה עם ה', וכשה' הנחה אותו על מי מנוחות וגם בגיא צלמוות, אז טוב וחסד ירדפו אותו ואת צאצאיו כל ימי חייהם.
