כשמדברים על הרב בניום יש באוויר תחושה של חברוּת, כל ישראל חברים.
לא למדתי אצל הרב בניום, לא גדלתי איתו באותם מוסדות, ובכל זאת ה' יתברך הפגיש בינינו – כמו עוד אלפי נשמות שפגשו בו.
כמי שנמצא בנהורא, רמת גן, אני רוצה לשתף קצת מהשנים האחרונות בהן הרב בניום הגיע ללמד אצלנו. היו אלה זמנים קשים ביותר עבורו, ובכל זאת הוא הגיע כשכולו אומר התמסרות ושמחה טהורה, ולכן יש כל כך הרבה מה ללמוד ולחדד מהימים הללו.
אני לא יודע אם בכל מקום זו הייתה התחושה, אבל בכל פעם שהוא הגיע אלינו הוא היה אומר שזה המקום שהוא הכי אוהב ללמד בו, שיש משהו באוויר שהוא לא יכול להסביר, ובעצם הוא מגיע בשביל עצמו, זה מרפא את כל הרעלים שלו בגוף. אני לא חושב שהוא הגזים, או שהוא רצה סתם לפרגן על המקום כדי לעשות לי טוב על הלב; אני חושב שהוא באמת הרגיש כך, ומה שהתחדש לי בשבעה זה שבכל מקום שהוא הגיע הוא הרגיש כך, וזה דווקא הוסיף אור על האיש.
הוא היה מלמד של הילדים שלי, ושל עוד אלפי ילדים, והיה משהו מאוד מיוחד במלאכה הזו שלו. בדרך כלל, כשמלמדים ילד בכיתה א-ב, הסיכוי שבכיתה ז-ח הוא יזכור את המלמד הוא קלוש; לייחס לו חשיבות – בכלל אין על מה לדבר, ובוודאי כשהילד גדל ומתקדם לישיבה תיכונית וגבוהה וכו'.
אמנם מספרים בהיסטוריה על יהודים שגדלו על ברכי מלמדים כאלה של פעם, שלעולם לא שוכחים אותם. פעם המלמד היה משהו מאוד נחשב, אבל בדור האחרון – אתם יודעים איך זה… המלמד שמביאים לכיתה א-ב הוא מישהו שפחות או יותר נועד להיות עם הילדים כשמרטף.
וכאן מגיע העניין. בכל מה שקשור לרב בניום, אני מכיר אנשים רבים – מאות כאלו! – שגם כשכבר נעשו בני 20־25 הם רצו את הרב בניום שיערוך את החופה שלהם, הם רצו את הרב בניום לסנדקאות. וכל זה כי הוא לימד אותם בכיתה א', לא יותר מזה. זה חרט בהם רושם כל כך עז – דבר נדיר ביותר.
יש מאמר של האדמו"ר הריי"צ שממחיש לדעתי את הנקודה שאי אפשר היה לפספס אצל הרב בניום. אני מתכוון למאמר הידוע בשם "באתי לגני" – י' שבט תש"י. הוא מדגיש שם את הקשר בין המשכן לעבודת האדם, שגם בו יש משכן, ובעצם כל הקרשים, עצי שיטים, היריעות, הכסף והזהב במשכן – יש להם תפקיד בעבודת הנפש.
הקב"ה אומר לנו "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ודרשו בזה "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם – בתוך כל אחד ואחד" מבני ישראל. והשראת השכינה לא נעשית רק על ידי עבודת של תרומת כסף וזהב שנמשלים בחסידות לאהבה ויראה, לא על ידי תפילה ולא על ידי לימוד תורה; כל אלה ודאי חשובים ומהותיים, אבל הם לא שורש העבודה.
השורש של כל עבודה הוא שטות דקדושה, ולכך נמשלו העצי שיטים – בסיס המבנה של המשכן. שיטים מלשון שטיה – הטיה. כלומר, בשביל לתקן ולברר את הנפש הבהמית לא די בכל העבודות האחרות שהזכרנו, אלא צריך את הדבר העיקרי שהמשכן נבנה ממנו – עצי שיטים, ובעבודת הנפש זו ה"שטות דקדושה".
מה זו שטות דקדושה? עבודה למעלה מטעם ודעת, בהתמסרות מוחלטת. גם אם השכל הישר אומר ומוכיח לי אחרת – שאני לא מסוגל, אין לי כוח או שאני אצא פראייר וכו' – העבודה הזאת אומרת: תתעלה מעל כל החשבונות, ורק אחריה באות כל שאר העבודות – אהבה, יראה, תורה ותפילה.
הריי"צ מאריך במאמר שבדרך זו מתאפשרת גם בדור האחרון השראת שכינה בתוך כל אחד ואחת מישראל, וכך עושים דירה לו יתברך בעולם הזה.
אם נחזור לרב בניום – הוא חי שטות דקדושה. ראינו אותו במצבים לא פשוטים, ואני מעריך שאנחנו רק אחדים מיני רבים שראו אותו במצב הזה, ולמרות הכל הוא הגיע עם שמחה עצומה מעל הטעם והדעת. כמו כן, כשמסתכלים על המשתתפים בשיעור שלו – זה היה מיזוג של ילדים בני 8-9 ומעלה, מקורבים טריים ועד מתקדמים וחסידים ותיקים מבני ברק. רק מי שאוחז במדרגה של שטות דקדושה יכול להחזיק כזה שיעור ולרתק גדולים וקטנים בו זמנית. זה לא כשרון, זה יהודי שנוגע בשורש של המשכן – העצי שיטים.
זה אחד ההסברים, לעניות דעתי, גם לכך שהוא לימד תנ"ך בלי לערב פנימיות, לכאורה, ואולי אפילו רק בקריאה בלי הסבר כלל. היהודים שישבו סביבו הרגישו שהם אוחזים בנקודה עמוקה, כי הלימוד בא מתוך שטות דקדושה, עבודה למעלה מטעם ודעת.
בכל שבוע כשהוא היה מגיע, היינו מדברים על המצב שלו. הוא היה מספר על כך בבדיחות הדעת, וזאת תוך כדי שהוא בקושי עולה את המדרגות. הייתי לפעמים מתגרה בו ושואל מה המצב – רק כדי לשמוע כאלה תשובות מלאות אור, שמחה וחיות.
בפעם האחרונה שדיברנו בטלפון – לפני כשבועיים וחצי – היה לו ממש קשה לדבר. זו הייתה הפעם היחידה ששמעתי ממנו דיבור שמשקף אחוז מהמצב שלו. הוא אמר לי: "מה אגיד לך, החיים זה דבר מאתגר…". זו עוד תכונה שקיימת ביהודים שעובדים עם שטות דקדושה, הם אף פעם לא מתעסקים ומדברים על עצמם.
אמנם כולנו יכולים וצריכים להיות כאלה, אבל לא עלינו כשבאים ייסורים – קשה מאוד לצאת מעצמנו, ואילו הרב בניום היה עד רגעיו האחרונים במצב של שטות דקדושה ובנה ללא הפסקה את המשכן לה', כשכל מי שפגש אותו קיבל מהנקודה הזאת.
אין ספק שהוא היה קרבן ציבור, והמסר הזה נוגע לכולנו על מנת שנתעורר ונלך בדרכיו.
חברים יקרים, בואו נביא יחד את הגאולה בקרוב ממש, וחלילה לא על ידי ייסורים וחולאים רעים. פשוט להחליט שמהיום והלאה אנחנו יוצאים מכל השעבודים הגשמיים והרוחניים, ומתחילים לעבוד את ה' מתוך שטות דקדושה.
חג שמח וכשר.
