טו' בשבט הגיע, זמן התעודות

טו' בשבט הגיע, זמן התעודות

ברגעים אלו יושבים מורים ומורות וכותבים את התעודות לסיום המחצית. גם התלמידים עומדים ומצפים לראות את הציון שיקבלו: כי מִצִיּוּן תצא תורה.

אני כותב את ההערות לתלמידים, והיד שלי רועדת, כותבת ומוחקת. עד שנראה לי לרגע שכתבתי את ההערה המתאימה, שוב עולה החשש: "מי יודע אם צדקתי…"? האם תלמיד או תלמידה ייפגעו מההערה שכתבתי להם בתום לב?!

באופן אישי, אינני זוכר ציונים רבים שקיבלתי בשתיים עשרה שנות הלימוד שלי, וגם לא את הציונים שקיבלתי בתואר הראשון או בתואר השני…

הערה אחת אני בהחלט זוכר וכנראה גם לא אשכח. זו הייתה הערה שניתנה לי יחד עם התעודה של כיתה ז'. את התעודה וה'המלצה' הייתי צריך לשלוח לישיבה התיכונית שאליה רציתי להתקבל.

המורה היה צריך להקיף בעיגול כיצד הוא מגדיר את ההשקעה שלי בקיום המצוות:

א. מזלזל. ב. מניח את הדעת. ג. מקפיד בקיומן. ד. מקפיד על קלה כבחמורה.

עד היום אני זוכר במדויק את העיגול שהקיף את המילים: "מניח את הדעת". נעלבתי מאוד, אך לא ידעתי מה עלי לעשות. בקושי הבנתי מה פירוש הביטוי: "מניח את הדעת"…

כיום אני יכול לשאול: "את הדעת של מי רציתי לרַצות"? אבל אז עוד לא ידעתי…

נבוך ונעלב, הייתי צריך להציג את התעודה בכל ישיבה שאליה רציתי להתקבל…

עברו שנים, ואני פוגש חברים שבתעודה שלהם המורה הקיף בעיגול "מקפיד בקיומן" או "מקפיד על קלה כבחמורה".

חלק מהם עם כיפת השמיים מעליהם, אינם שומרים תורה ומצוות. לא קלה ולא חמורה.

מאז למדתי לא להאמין לכל מה שכותבים עלי, אבל כשהייתי נער תמים לא היו לי התובנות האלה.

באותם רגעים, הדבר היחיד שראיתי מול עיניי היה הציון או ההערכה שכתב לי המורה.

מאז, בכל פעם שאני כותב הערה לתלמיד או תלמידה או שעלי לכתוב ציון נמוך בתעודה, אני נזכר באותה הערה שקיבלתי בצעירותי.

השבוע נערכה אחת הבחינות ה'מפחידות' ביותר עבור תלמידי התיכון – בחינת הבגרות במתמטיקה.

בזמן שילדי הגן שרו לכבוד ט"ו בשבט: "רון בלב ואת ביד" היו תלמידי התיכונים עם רעדה בלב ומחשבון ביד. ימים כלילות ישבו הנערים והנערות להתכונן למבחן שמסכם את כל מה שלמדו והשקיעו. יתכן וברגע אחד של לחץ הם שכחו מה שכבר למדו וידעו. בדיחה עצובה מספרת כי ההבדל בין תלמיד טוב לתלמיד גרוע הוא שתלמיד טוב שוכח את הכל רגע אחרי המבחן ואילו תלמיד גרוע שוכח הכל רגע לפני המבחן. גם אם הבדיחה אינה מדוייקת היא מעידה על כך שלמרות ההשקעה הרבה של התלמיד יתכן ויקבל ציון נמוך יותר מהידע שצבר והציון הזה ילווה אותו כל חייו.

אחרי הכל, החיים הם לא שיעור חשבון – הם גם מבחן. הציון שיירשם להם בתעודת הבגרות ילווה אותם עוד שנים ארוכות. ספק אם מישהו יזכור כי לפני עשור הייתה מגפה שהשפיעה על הציונים או על מצב הרוח של התלמידים.

לכן, אני פונה אליכם – המורים שמגישים את התלמידים לבחינות הבגרות והמורים היקרים שכותבים את התעודות.  

לפני שאתם כותבים ציון, הערה או "סתם" מקיפים בעיגול, תקיפו גם את כל מידותיו הטובות של הילד.

זִכרו שהשנה היא שנה מאתגרת עבור כל אחד מאתנו. איננו יודעים באיזו מציאות מורכבת נמצא הילד כעת. כיצד השפיע עליו הבידוד מהחברים, כיצד הוא מתמודד עם חוסר הוודאות המתמשך, האם יש קושי כלכלי במשפחתו וכיצד הדבר משפיע עליו?

המעט שאנו יכולים לעשות הוא להקדיש עוד רגע של מחשבה כדי לדייק את ההערה או הציון ולהעניק לילד תחושה של ערך ושייכות.

וגם אליכם אני פונה, תלמידים יקרים:

אם בכל זאת קיבלתם הערה קצת פוגעת או מעליבה, אני מזמין אתכם לכתוב לעצמכם את ההערה שאתם מאמינים בה.

זכרו!

ההצלחה שלכם לא תלויה בשום תעודה.

התעודה האמיתית שלכם היא תעודת הלידה שקיבלתם מאלוקים.

הוא בחר להביא אתכם לעולם וכנראה העולם לא יכול היה להסתדר בלעדיכם.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן