סבא דוד הסתכל עליי תולה את השרשרת האחרונה. "נו, סיימת? אפשר כבר ללכת?" "כן סבא, שנייה אני רק אכין לי קפה ו… אתה יודע מה? אני אשתה קפה אחר כך. חיכית לי מספיק. אבל מה אתה אומר על הסוכה? יצאה יפה, נכון?" "בטח, שיבי, הסוכה משו משו! אני ממש מחכה שנאכל כאן בחג. בסוכות, זה ממש פלא, בלי להתאמץ מקיימים המון מצוות! רק מלשבת כאן מתחת לסכך…"

סבא הסתובב עם כיסא הגלגלים בסוכה ונישק כל דופן. הוא התלהב ממש כמו ילד קטן. אבל אצל סבא, זה תמיד היה ככה, תמיד הוא התרגש כמו ילד קטן, מאז שאני זוכר אותו. שבועיים לפני חנוכה החנוכייה כבר הייתה מצוחצחת והמתנות לנכדים היו עטופות, את המצות לפסח הוא היה קונה בדיוק ביום בו עלו על המדפים בסופר, ואני הייתי הילד היחיד שסבא מיד אחרי פורים פינה לו מקום במחסן עם איזה כיסא או שולחן ישנים שאפשר לשרוף בל"ג בעומר.

הורדתי אותו בזהירות בכבש המדרגות ויצאנו אל הרחוב. בבית הכנסת עורכים עכשיו מכירה של ארבעת המינים. סבא מהבוקר מחכה לי שאקח אותו ואני הייתי עסוק בבניית הסוכה. יצאנו ל"בין הזמנים" אתמול, אחרי יום כיפור שהיה מרגש ומיוחד בישיבה. מאז שכל האחים שלי התחתנו ורק אני נשארתי בבית, התפקיד של בניית הסוכה והקישוט, נשאר בעיקר מנת חלקי.

מחר אני רוצה לטייל עם חברים, לכן תקתקתי מהר את העבודה ודחסתי הכל ליום אחד. אבל סבא, שיהיה בריא, כל כך רצה כבר להגיע למכירה, שהוא כל רגע שאל אם כבר סיימתי… רק כשהשמעתי קצת שירים של "ושמחת בחגך" פתאום כאילו לחצו לו על "פליי", הוא התחיל למחוא כפיים ולרקוע ברגליים, הסיע את הכיסא כאילו שהוא מוביל רכבת. קטר בלי קרונות אחריו…

אני הולך עם סבא וחושב לעצמי על התמונות שבאלבום שרואים בהן את סבא מנדנד אותי בנדנדה ומאכיל אותי מילקי בכפית. אני אפילו זוכר איך שהיה מסיע אותי לגן בטיולון, ושואל אותי בדרך שאלות על עצים וציפורים. הייתי בן זקונים מפונק במיוחד… גם בגיל שרוב הילדים בגילי כבר היו הולכים יד ביד, אני תמיד רציתי שייקחו אותי בעגלה. ועכשיו כשאני מסיע את סבא בכיסא הגלגלים, עוברות בי מחשבות על איך שגלגל מסתובב בחיים… ועל שבריריות הזמן…

"שיבי, אני מצטער אם קצת זירזתי אותך היום עם הסוכה. אתה לא יודע כמה זה קשה להיות תלוי באחרים. פעם ישר כשהייתי עושה הבדלה במוצאי יום כיפור, הייתי יוצא במהירות למכירה, מחכה עד שהמשאית עם הסחורה תגיע, כדי להיות הראשון שבוחר את האתרוג הכי יפה, והלולב הכי ישר. הייתי חוזר אחרי ארבע שעות, וסבתא בלה הייתה אומרת לי: "בשביל מה יצאת כל כך מוקדם, אם נשארת שם כשכולם כבר חזרו הביתה?"

סבא צחק בקול: "מה אני אעשה, פעם אחת בשנה, רק פעם אחת אני יכול לבחור ארבעה מינים, איך אפשר לעשות את זה מהר מהר? זו שמחה גדולה מדי! צריך ליהנות מכל רגע!

"אבל עכשיו, כל דבר שאני רוצה לעשות, אני צריך לחכות שמישהו יהיה פנוי ויוכל לקחת אותי. ולפעמים אני מרגיש שאתם משנים את התוכניות שלכם בשבילי ואני גורם לכם לטרוח בשבילי יותר מדי. תדע לך, שיבי, זה לא קל."

"זה בסדר סבא, אנחנו עושים את זה באהבה", טפחתי לו על הכתף. איך שאני אוהב אותו, חשבתי. וזה באמת קשוח… לחשוב שלפני כל צעד שאני רוצה לעשות, הייתי צריך לחכות לעזרה.

הגענו לרחבת בית הכנסת שכבר המתה מאדם. סבא רק נכנס אל הרחבה והתחיל לדהור בין הדוכנים. ממש כמו ילד קטן שעכשיו הכניסו לחנות צעצועים והוא לא יודע מה לבחור למתנת יום הולדת. הוא עבר מדוכן לדוכן, משמש ובדק, שאל וחקר, אני בחרתי בתוך רבע שעה את הסט שלי, אבל ידעתי שלסבא זה ייקח קצת יותר זמן. העיניים שלו ברקו והוא היה מאושר. הוא התגלגל אליי במהירות וקרא בקולי קולות: "שיבי, שיבי, אתה לא מאמין איזה אתרוג מצאתי!" (לא משנה כמה פעמים אמרתי לו שיקרא לי אלישיב, ושיבי זה היה נחמד כשהייתי בן ארבע, שום דבר לא עזר… כבר הפסקתי לבקש…)

סבא הראה לי את האתרוג. "תראה איזה נקי, בחיים לא ראיתי כזה יפה. תדע לך שיביל'ה, האתרוג הוא כנגד הלב. כל פעם שאני מחזיק את האתרוג, אני מתפלל שהלב שלי יהיה נקי כמוהו".

אנשים התחילו להתאסף סביב סבא ולהתפעל מהאתרוג. האתרוג התחיל לעבור מיד ליד עד שסבא עצר אותם ואמר להם שייזהרו מאוד, שלא ייפגם האתרוג המושלם שלו. רק המוכר שמכר לסבא את האתרוג הבין שיכל לעשות עסקה הרבה יותר מוצלחת ולמכור את האתרוג בהרבה יותר, כנראה לא העריך אותו כראוי… סבא הכניס את האתרוג לקופסה שלו ברוך ובעדינות, כמו אבן יקרה ושבירה.

לקח לסבא "רק" שעה לבחור לולב ועוד חצי שעה לבחור הדסים וערבות. הצטיידתי מראש במשניות כי ידעתי שבזכות סבא יהיה לי הרבה זמן ללמוד…

נתתי לסבא בקבוק מים, שישתה קצת… החיוך לא מש מפניו. על ברכיו היו מונחים ארבעת המינים ארוזים בקפידה. "קדימה, שיבי, אפשר לזוז".

התחלתי להסיע את סבא לכיוון הבית, אבל סבא אמר לי: "עצור רגע". "מה עכשיו, סבא? מה שכחת?" "לא שכחתי כלום, אתה לא רואה שיש שם ילד עצוב ליד הברזייה?" האמת, שממש לא שמתי לב, יש כאן המוני אנשים, וילדים שמתרוצצים, איך אתה שמת לב, ריבונו של עולם? הוא ממש רחוק… "תיקח אותי לשם, נראה אם אפשר לעזור לו."

נאנחתי, "נו, סבא, ילדים עצובים מדי פעם, אולי עם רב עם חבר, או שאיבד שקל, מה הקטע ללכת אליו עכשיו?" אבל עם סבא אני לא מתווכח… בטח אחרי שכיווץ לי את הלב היום פעם אחת עם התלות שהוא מרגיש באחרים. אנחנו כבר בדרך אליו.

"מה קרה לך, חמוד"? שאל סבא את הילד. אני התרחקתי טיפה והסטתי את המבט לכיוון אחר, אני לא קשור לסיטואציה, מאיפה עכשיו סבא נפל על הילד הזה…

הילד באופן מפתיע שיתף פעולה והתחיל לספר לסבא בדמעות: "אני לא יודע מה לעשות. סבא שלי אמר לי ללכת לקנות לו ארבעה מינים. סבא שלי הוא ממש צדיק כזה, הוא נראה קצת כמוך עם כיפה וזקן, וכל היום קורא מתוך ספר תפילות. אבל אבא ואמא לא כל כך בקטע של מצוות. סבא היה בריא עד לא מזמן והוא כל שנה דאג לקנות ארבעה מינים, אבל השנה היה לו משהו ממש חמור… נראה לי קוראים לזה תשבץ". "אולי אתה מתכוון 'שבץ'", תיקן סבא. "כן, כן, זה בדיוק, והוא לא יכול יותר ללכת לבד לאף מקום. אפילו להתקלח לבד או ללכת לשירותים הוא צריך עזרה.

"כשהוא ביקש מאבא ואמא, הם אמרו שישתדלו, ואולי מחר, אבל הוא ידע שזה לא כזה חשוב להם, ויכול להיות שלא יקנו בסוף, הם גם מאוד עסוקים. אז הוא הסביר לי מה צריך להיות בארבעת המינים, למה לשים לב, והוא נתן לי שטר של 50 שקל, כי זה מה שהיה לו, ואמר לי שאנסה להביא את ארבעת המינים הכי יפים שאפשר. אבל המוכרים פה לא ממש "שמו עליי", ראו ילד בלי כיפה, ונתנו לי ארבעה מינים מעפנים. הלולב, נגיד די בסדר, וההדסים והערבות גם כן. אבל האתרוג… הוא ממש לא יפה. סבא אמר לי שהוא צריך להיות חלק בלי כתמים ואני רואה שיש עליו כמה…"

סבא הסתכל על האתרוג של הילד… הוא באמת לא היה יפה במיוחד, לא בצורה, לא בצבע ובטח לא בכמות הנקודות החומות שהיו עליו.

"תראה", אמר לו סבא, "האתרוג הזה הוא כשר. זה בטוח. הוא לא פסול בכלל". "נכון, אבל רציתי לשמח את סבא והמוכרים אמרו לי שבכסף הזה, זה מה שיש וזהו!"

סבא הסתכל על הילד והסתכל על קופסת האתרוג שלו שהייתה מונחת על ברכיו. ואני רק חשבתי לעצמי… לא, הוא לא הולך לעשות את זה, לא נכון. אפילו עצמתי עיניים כדי לא לראות את זה קורה…

אבל סבא, כמו סבא, עשה, ועוד איך עשה! "תראה חמודי, איך קוראים לך"? "אסף". "אסף! זה שם כל כך יפה, בדיוק מתאים לחג האסיף!" אתה יודע איזה איבר בגוף שלנו דומה לאתרוג? אסף נענע בראש לשלילה…

סבא המשיך: "האתרוג מאוד דומה ללב. אתה קנית אתרוג מכל הלב כדי לשמח את סבא שלך, זה אומר שהלב שלך נקי, ואתה אוהב לשמח ולעשות מעשים טובים. תראה יש לי פה אתרוג ממש יפה וממש מהודר, שבטוח ישמח את סבא שלך". סבא הוציא את היהלום, כלומר את האתרוג, מתוך הקופסא, והראה לילד, הילד כמעט הסתנוור. "וואו, איזה אתרוג יפה, מה זה, הוא נקי לגמרי לגמרי, אין עליו שום סימן."

"נכון, אסף, נכון, כמו הלב שלך! עכשיו תלך לסבא שלך ותשמח אותו עם האתרוג הזה. אבל יש לי בקשה. אתה יכול להביא לי את האתרוג שאתה קנית"? "מה, את האתרוג האיכס הזה? "כן, כן, בדיוק. אתה לימדת אותי משהו מאוד חשוב עכשיו. האתרוג הזה שקנית באהבה לסבא, עליו אני רוצה לברך שבעה ימים. אין ראוי ממנו."

אסף וסבא עשו "החלפות" עם האתרוגים.

"ורק דבר אחרון", אמר סבא, "אני רוצה להגיד לך. תמיד שרים בסוכות: "ושמחת בחגך" למרות שזה נכון לכל החגים. אתה תשתדל להיות תמיד "ושמחת בחייך". תהיה תמיד בשמחה! חג שמח אסף! תמשיך לשמח את סבא שלך, תבקש מאבא ואמא להביא אותו קצת לבית הכנסת פה… "

אסף התחיל ללכת מהר הביתה, נזהר על האוצר שבידיו. עצוב הוא כבר לא היה.

"אין, סבא, אתה כל פעם מפתיע אותי מחדש" אמרתי. סבא צחק בקול ואמר: "אתה יודע איזו מחמאה זו לזקן כמוני, לשמוע שהוא מצליח עוד להפתיע"?

"יכולת לתת לילד הזה עוד קצת כסף לקנות משהו יותר מהודר, יכולת גם ללכת למוכרים פה שמכירים אותך ולהגיד להם להחליף בארבעה מינים יותר משובחים… אבל להחליף את האתרוג המהודר שלך באתרוג המצ'וקמק הזה… זה כבר ממש לא הגיוני."

סבא רק ענה: "מה אנחנו בכלל מבינים בהיגיון? אני רק מתפלל שיהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך… אין כמו אתרוג של ילד קטן שעשה מצווה בלב שלם ותמים."

חג סוכות היה נפלא, כולם החמיאו על הסוכה היפה, והיו ארוחות, ריקודים והרבה שמחה תחת הסכך. סבא חיכה בהתרגשות לנכדים ולנינים ודאג שתהיה לו קערת שוקולדים, כדי לחלק למי שענה על שאלה בנושא סוכות, תשובה נכונה. הוא הצליח להגיע ברוב הפעמים לבית הכנסת, נטל את ארבעת המינים כשאושר נסוך על פניו. שר הלל בדבקות והסתובב בהושענות.

אבל שום שמחה ושום ריקוד לא השתוו למה שהתרחש בשמחת תורה בבית הכנסת. הגענו חגיגיים ושמחים לתפילה, התחלנו את ההקפות בתוך בית הכנסת ואז ישנה מסורת שעושים את ההקפה האחרונה בחוץ, ברחבה, באוויר הפתוח כשיש מקום גדול יותר להתפרש עליו. אבא הוציא את סבא החוצה וסבא מחא כפיים ושר, פתאום הוא צעק: "אספי". שם, ממש שם, ליד הברזייה, בדיוק באותו מקום שבו פגשנו בו לראשונה, עמד אסף עם כיסא גלגלים לפניו. בכיסא ישב אדם מבוגר, נראה קצת נבוך. סבא כבר התחיל להתגלגל לכיוונו ואבא דידה אחריו, לא מבין מי זה אספי ומיהו האיש הזה.

האיש המבוגר לחץ את ידו של סבא, אפשר היה לראות שצד אחד שלו מתפקד והשני לא כל כך… כשדמעות בעיניו הוא אמר לסבא בקול חלוש וקצת לא ברור: "תודה… על… האת..רוג." סבא צבט קלות על לחיו של אסף ואמר לו: "כל הכבוד שהבאת את סבא, אין כמו שמחה של שמחת תורה!" ומיד הוציא מכיסו שוקולד ונתן לו. המון הרוקדים קלט את מפגש כיסאות הגלגלים המרגש, והחלו להקיף את אבא שלי שמחזיק את סבא, ואת אסף שאוחז בכיסא של סבא שלו. הניחו על סבא ספר תורה קטן, מה שגרם לעור פניו לקרון עוד יותר.

אני צופה מהצד ומביט במחזה המטריף הזה.

ספר תורה ושני מבוגרים שחצו מזמן את גיל ה-90, חרושי קמטים ועטורי זקן, בעיניים נוצצות, כשמסביבם מעגלים מעגלים בשירה עצומה: "כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך". סבא הוציא מהכיס בזהירות חופן של סוכריות טופי וזרק אותן לחלל, לקול צהלות ילדים שהחלו בזחילה לתפוס אותן מהקרקע.

אני יודע שסבא לא יחיה עוד שנים רבות, ואני יודע שכולם יחשבו מה לכתוב על המצבה שלו, ואילו פסוקים ואמרות שפר יתגלגלו על לשונם כשהוא כבר לא יהיה איתנו, אבל הנשמה שלו תעשה המון שמח למעלה בשמיים.

אני יודע שבלב שלי יהיה חרוט:

כאן חקוק סבא דוד,

שעלז בתורה כדוד המלך,

והיה נקי כפיים כאתרוג מהודר,

ושמח והתלהב כמו ילד קטן,

והיה תמים עם אלוקיו כמו ילד קטן.

והלב שלו היה טהור ומזוקק כמו ילד קטן.

והוא קיים בכל מאודו: "ושמחת בחייך".

"לחייךָ, סבא, לחייךָ!"