הימים שאחרי הרעש מבלבלים. שקט כל כך ואולי לא קרה דבר. החמורים נותנים קולם בלילות ובימים, רוגע כזה שאפשר להחזיק באצבעות.

אבל, הלב עוד פועם באדרנלין ששמור לאנשי החזית, והגוף שואל, אם מותר לו להניח כבר לכפתור הזה. ההוא שמחדד את האוזניים, ודורך את השרירים. הכפתור שבעדו כל הצלילים נשמעים מאיימים.

ואפילו כשמוגן, ואפילו כשמתחבקים, וגם כשיודעים לזהות כמו אנשי מלחמה ותיקים: עכשיו זה שלנו  -שומעים יציאה ונחיתה, וזה בכלל רחוק, זה לא עוזר. הכפתור דלוק, והגוף יודע משהו אחר. אז איך לשחרר?

ואיך אפשר לתאר את השאלה המנקרת, אצלנו האמהות: כשאני רואה את ילדתי בת השמונה, פרח שלי, רכה ועליזה נאחזת באבא בבהלה, עיניה מבריקות אימה. בדעה צלולה אני מגדלת אותה במציאות שבה ליבה מוכרח לעטות איזו שכבה. אי אפשר שלא, כשהבית הוא זירת מלחמה.

ובתוכי, איך משכינים שלום? כי המתח נורא ולא מבקש אישור כניסה. לכי תספרי לו שזה הבית, שהשכנים הם בכלל חברי נפש, ואנחנו שמחים. בית.

הטילים המתפוצצים מעלינו בתשעה באב, מצטרפים לרגעים שחורים אין ספור, אלפי שנים אחורה, בתסמונת יום השנה לטראומה הלאומית שלנו. יום שכל כולו שואל אודותיו, מזקק היטב: מה יש בבית הזה שככה תרצו בו? שככה תלחמו, תסכימו לפחד, תתקשו להפרד, תבכו בחצות, תקראו מגילות, תכספו תתגעגעו…

כמוני, רבים מהעוטפים הם ילדי גוש קטיף, רוצים קרוב לבית. האדמה מושכת אותנו, האקלים, האנשים, השמש הענקית המתאדמת בשקיעות תמוז ואב, מוכר, קרוב. מנחם.

פעימות הלב עוד הולמות בפנים, אולי הוא קצת יותר מסכים. כי בית, כי ארץ.

מתנחם בשפע ההזמנות: רק שנבוא להניח ראשנו ונחייך, מפרטיים וממוסדות. יד מוצאת יד אחות.

מתנחם, כי אולי זאת השכינה הנוערת כחמור, מייללת את תפילת העולם.

מתנחם, יד מונחת על לב.

כי תכף תש כוחם של דינים,

ומגיעה האהבה.