"בספרם של דן סינור ושאול זינגר 'מדינת הסטארט־אפ' (The Start Up Nation) מדגישים המחברים כי ישראל מייצגת את הריכוז הגדול ביותר של חדשנות ויזמות בעולם כיום… מחברי הספר מנסים להסביר את מקורות היווצרותה של התופעה הייחודית הזו בכך שהמצוקה והצורך מולידים את כושר ההמצאה בגניוס היהודי־ישראלי, בצבא ובמוסדות הביטחון… 'אין זה רק סיפור של כישרון', הם כותבים, 'אלא גם של עקשנות, הטלת ספק נחרצת ברשויות והסתייגות נחושה מרשמיות, לצד גישה ייחודית כלפי כישלון, עבודת צוות, שליחות, לקיחת סיכונים ויצירתיות חוצת תחומים" (מתוך הספר 'ישראל סיפור הצלחה' מאת אדם רויטר ונגה קינן עמ' 299).
שעת לילה מאוחרת בתל אביב הצעירה. אחרוני ההולכים פוסעים בשקט על המדרכה, שקועים בשרעפים. מפעם לפעם חולפת מונית ביעף.
בבית משפחת רבינוביץ' האור עוד דולק. אבא ויעקב רכונים על דף הגמרא, מנסים להבין. אבא מעלה אפשרות, הוא חושב בקול רם, ויעקב מקשיב. זו שנתו הראשונה בלימוד הגמרא, עולם חדש נפתח לפניו, והוא אוהב לשמוע את אבא מסביר. ההסבר של אבא דומה יותר לציור מאשר להסבר, הוויות דאביי ורבא מונחות כביכול על השולחן לפניהם, כמו כלי כסף נוצצים, ואבא נוטל אותן לידיו אחת אחת, ומציג אותן לפני יעקב.
עכשיו הם מנסים להבין את דברי התוספות. אבא מקריא ליעקב את הסבר המהרש"א ודן בדבריו. הדברים לא מתיישבים על לבו של אבא. יש כאן קושיא. אבא מסביר ליעקב למה ההסבר של המהרש"א קשה לו. לא בטוח שיעקב באמת הבין את עומק הקושיא, אבל היא מאוד כואבת לו. כואב לו לראות את מצחו של אבא חרוש קמטים, ולכן הקושיא מייסרת גם אותו, הקטן.
אמא נכנסה לחדר עם שתי כוסות תה. היא הביטה באהבה על יעקב הקטן שלה, רק בן 9 וכבר לומד גמרא עם אבא. הוא האושר שלה. מי היה מאמין שאחרי הגיהינום שעברה בשנות הזעם, אחרי שאיבדה את כל משפחתה ונותרה לבדה בעולם, זלזל קטן שריד מעץ רב פארות, אחרי הטלטלות והנדודים שבאו בעקבות השחרור מהמחנה, אחרי חבלי הקליטה בארץ והבדידות הנוראה עד שזכתה בגיל מבוגר להכיר כאן בארץ את בעלה ולהקים סוף סוף בית נאמן בישראל – מי היה מאמין, שאחרי כל אלה יבוא יום והיא תזכה למנת אושר כזו? אמא הניחה את כוסות התה על השולחן לצד הגמרא הפתוחה, ושוב חזרה, כשבידה צלחת ובה פרוסות עוגה חתוכות ומסודרות בקפידה. יעקב הרגיש איך ליבה של אמא עולה על כל גדותיו באהבה אליו, אהבתה הייתה נעימה לו, היא נסכה בו כוחות. ליבה של אמא נתן לו את האומץ להאמין בעצמו.
בינתיים חיפש אבא מוצא בכיוון אחר, והחל לעיין בדברי המהר"ם. אבא אמר ליעקב שלפי דרכו של המהר"ם הכל שונה וצריך לחשבן את כל הסוגיה מחדש, אך לא היה נראה שהוא נרתע מזה. הוא התרווח בכיסאו והתחיל הכל מההתחלה. שוב קראו את הגמרא בפנים, שוב קראו את לשון התוספות; היו אלו אותן המילים, אבל מזווית ראייה שונה לחלוטין. אבא הסביר דרך חדשה לגמרי בסוגיה ויעקב ניסה לעקוב אחריו כשעיניו כבר כמעט נעצמות. נדמה היה לו שגם בהסבר זה לא נחה דעתו של אבא. יעקב התאמץ בכל כוחו שלא להירדם, הוא הרשה לעצמו להניח את ראשו על השולחן רק לרגע… ונרדם.
יעקב פקח את עיניו כשהשחר הפציע. קולות ציוץ הציפורים נשמעו ברחובות תל אביב עוד לפני קול האוטובוס הראשון של הבוקר. הוא הרים את ראשו בזהירות מהשולחן וראה את אבא רכון על הגמרא בריכוז עצום. אבא הסתכל אליו בעיניים אדומות, "הבנתי", הוא אמר, "מצאתי את הדרך בסוגיא".
לא חלפו ימים רבים ועולמו של יעקב הקטן חרב עליו. אביו ואמו – ניצולי שואה שמעולם לא החלימו לגמרי מפצעי המלחמה – הלכו לעולמם בזה אחר זה, והותירו אותו, בן יחיד, בן זקונים, בודד בעולם, בלי אח ואחות, בלי דודים או קרובי משפחה כל שהם, בלי משען ומשענה, כערער בערבה.
השכנים שגרו בדלת הסמוכה היו אנשים טובים. הם דאגו לילד בן ה-10 שלא יידרדר לרחוב, וניסו לאסוף אותו אל ביתם ולחיק משפחתם, אבל אותם ימים היו קשים לכולם, ומחשבתם הטובה לא הצטרפה למעשה; בלב כבד שלחו אותו לבית יתומים בפתח תקוה. האווירה הקשוחה של המוסד לא היטיבה עם יעקב והוא לא שרד שם לאורך זמן. הוא נתגלגל ממוסד למוסד, מישיבה אחת לישיבה אחרת, הולך ומתרחק מכור מחצבתו, מתנכר באורחות חייו לאביו שבשמים, ואין בעולמו ולו אדם אחד הקרוב אליו באמת.
קרש ההצלה שלו היה השירות בצה"ל. הוא היה חייל מצטיין, לוחם ביחידה קרבית, ומפקדיו המליצו לשלוח אותו לקורס מכי"ם ואחר כך לקורס קצינים. כמפקד התגלה כבעל תבונה אנושית מיוחדת, נחישות ואומץ לב. במלחמת יום הכיפורים חייליו הלכו אחריו בעיניים עצומות. גם עבורו הייתה חוויית השירות בצבא חוויה מתקנת; העמידה אל מול החיילים, ההסתערות בשעת קרב בראש המחלקה, הרימו את רוחו והגביהו את קומתו. יעקב השתחרר מצה"ל אדם אחר. לימים היה רגיל לומר "צה"ל עשה אותי בן אדם. אם יש בי משהו טוב – זה מהצבא".
אחרי השחרור רצה ללמוד באוניברסיטה. מה שלא עלה ביד מורים ומחנכים במשך כל שנות נערותו – להושיב אותו אל מול ספר כדי ללמוד – עלה בידו בנקל, מאותו רגע שגמלה בליבו ההחלטה שזהו רצונו. תוך חודשים אחדים השלים את מבחני הבגרות והתקבל ללימודי הנדסה בטכניון. הוא סיים תואר ראשון ושני בהצטיינות והתקבל במהירות לעבודה בענף שהיה אז חדש במשק הישראלי – ענף ההייטק. יעקב היה מהנדס צעיר שהועסק במפעל חדיש עם משכורת לא קטנה. הוא קנה לעצמו רכב ושכר דירה בתל אביב. החיים החלו להראות אחרת.
 
יום אחד נערמו על שולחנו חמישה תיקים. הוא היה עסוק בכמה פרויקטים והצטברו לו מטלות רבות: להגיש דו"חות, לעבור על תוכנות, לאשר הזמנות. יעקב החליט להישאר באותו יום אחרי שעות העבודה ולגמור הכל, עד שהשולחן יהיה נקי. בשעת ערב, כשחשב שהמשרד כבר ריק מאדם, נכנס למטבחון להכין לעצמו עוד כוס קפה שחור, ולהפתעתו שמע קולות בוקעים מחדר הישיבות הסמוך. הוא נעמד מאחורי הדלת והיטה את אוזנו לדיון שהתנהל בשפה האנגלית. יעקב זיהה חלק מהקולות, היו אלה שני המהנדסים הבכירים של החברה, והשאר היו ככל הנראה מומחים מארה"ב. התמונה החלה להתבהר לו. הקבוצה האמריקאית באה לארץ כדי לנסות למצוא פתרון לבעיה שנתקלו בה בפיתוח מוצר מסוים, שבו תלו תקוות רבות. הם עשו סבב בין חברות הייטק שונות בישראל כדי לקבל הצעות איך לצאת מהמבוי הסתום. יעקב הקשיב רב קשב מאחורי הדלת. הוא עמד שם יותר משעה וקלט כל מילה שנאמרה. רגע לפני שקמו האורחים לצאת הסתלק במהירות לחדרו והתיישב אל מול השולחן. הוא לא ראה את התיקים הפתוחים עם הדו"חות וההזמנות, הוא שכח את ההחלטה שלו לגמור את הכל היום, הוא ראה רק דבר אחד – את המבוי הסתום ששרטטו האמריקאים.
מצחו של יעקב היה חרוש קמטים, אבל לא היה שם אדם מלבדו שיוכל להבחין בכך. הוא היה רכון מעל הדף בו רשם לעצמו את תורף הבעיה, מרוכז בכל כוחו. הוא חשב בקול רם, מסביר לעצמו את הבעיה, עד היכן הכל הולך כשורה ומהיכן מתחיל הקושי. ההסבר דמה יותר לציור מאשר להסבר, הבעיה ניצבה כביכול על השולחן לפניו כאילו היא מציאות של ממש, והוא התבונן בה. בשעה שתיים לפנות בוקר הבין שזה לא הכיוון. צריך להתחיל הכל מחדש. יעקב לא נרתע; הוא התרווח בכיסאו, והסביר לעצמו שוב את הנושא. המספרים היו אותם מספרים אבל זווית הראיה הייתה שונה לחלוטין. הוא רשם ומחק, העיר הערות בצד הגיליון ומחק גם אותן. כשהפציע השחר הבין יעקב שהוא קרוב לפתרון. בשעה שמונה בבוקר, כשגמר לקשור את קצות החוט שנותרו, ניגש יעקב אל המהנדס הבכיר והתוודה בפניו על שהאזין מאחורי הדלת אמש. הוא הסתכל אליו בעיניים אדומות, ואמר – "אני חושב שמצאתי את הדרך".
 
מכאן ואילך התגלגל הכל במהירות, ממש כמו בסיפורים. חברי הקבוצה האמריקאית התלהבו מהרעיון פורץ הדרך. הם הזמינו את יעקב להתלוות אליהם בחזרתם לארה"ב ולהציג את הקונספט בפני מנהלי החברה. יעקב לא חשב פעמיים, לא היה לו הרבה מה להפסיד אחרי שהחברה בה עבד בישראל הודיעה לו שאם ירצה לחזור מקומו שמור לו. תוך זמן קצר הוא מונה למנהל הפיתוח של המוצר הייחודי, שאכן הוכיח את עצמו וכבש את השוק. בתמורה לרעיון שלו קיבל אחוזי בעלות על המוצר, וכך נעשה שותף באחת החברות המצליחות בעמק הסיליקון.
המוצר הראשון בישר את הדרך, ואחריו באו עוד, מבריקים יותר ומקוריים יותר. יעקב פתח חברה משל עצמו ושמה JR, כראשי התיבות של שמו, אשר היתה אחת החברות הישראליות הראשונות שנסחרה בנאסד"ק. היא מכרה מוצרים ל-70 מדינות ברחבי העולם, כשהייצור נעשה ב-4 מפעלים בארץ שהעסיקו למעלה מ-2000 עובדים. יעקב, או בכינוי שדבק בו עם השנים, ג'יי, היה המייסד והבעלים, כמו גם המנכ"ל וראש מערך הפיתוח של החברה. הוא התגלה כיזם בלתי נלאה, שלא נח על זרי הדפנה גם כשהותיר את המתחרים שלו הרבה מאחוריו. הוא חשב קדימה, ולא רק במונחים של מה יהיה המוצר הבא, אלא בדרך שקובעת את גבולות המפה של מחר. ג'יי היה עסוק בשאלות כמו איזה ענף יהיה בקדמת השוק מחר, ואיך למנף אותו כבר מהיום. היו לו חזון של חדשנות וסלידה מקיבעון מחשבתי. בקרבו קינן דחף להאיץ את התהליכים, לעקוף את המכשולים בדרכים מקוריות ולסגור עניין. היה לו אומץ לקחת סיכונים והוא ידע לעמוד מול כישלונות. גם כשנפל, והיו לו כמה וכמה נפילות, תמיד מצא את הכוחות לחזור ולקום.
ג'יי החל לקבץ סביבו חבורה של אנשים צעירים, כולם בוגרי יחידות מובחרות בצה"ל, בעלי אומץ והתלהבות דומים לשלו. הוא היה המנטור שלהם בעולם היזמות והפיתוח. הוא העניק להם מהתובנות שרכש ולימד אותם את כל מה שרק ניתן ללמד.
"אל תסמכו על אף אחד, האמינו רק בעצמכם", היה רגיל לומר, "את כל מה שאתם רואים – בניתי בעשר אצבעות. לא היה לי כלום בעולם. התחלתי מאפס.
"יותר מכל, בנו אותי המשברים. כשידעתי שאין לי ברירה אחרת – הצלחתי. הייתה לי אמונה שאני אשרוד. גם במצבים הקשים ביותר מצאתי אמונה זו בתוכי".
ג'יי תפס את מקומו כאחד האנשים המרכזיים בתעשיית ההייטק ובעולם הסטארט־אפ, והיה לו חלק נכבד במהלך שהביא את מדינת ישראל הצעירה להיות מהמובילות בעולם בתחום החדשנות בתעשייה בכלל ובטכנולוגיית העל בפרט. במשך השנים גם נשא אישה ונולדו להם בן ובת. כשגדלו הילדים השתדל ג'יי למעט בנסיעות לחו"ל כדי לשהות יותר בקרב המשפחה ולהעניק לילדיו את מה שהוא עצמו לא זכה לו – דמות של אבא.
נראה היה שהכל הולך כשורה, לכאורה לא חסר לו דבר, אך כשהיה יושב עם בנו הבכור על ברכיו, מנסה לחוות את האושר שייחל לו כל חייו, היה קול עמום עולה מתוכו בניגוד לרצונו ומזכיר לו כמה הוא חסר. הוא נאבק בקול הזה, ניסה להשתיק אותו, אבל הקול היה חזק ממנו. החוסן שהפגין כלפי חוץ חיפה על שבר פנימי, על חיסרון שאינו יכול להימנות, על תחושה עמוקה שאין באמת על מי להישען. הוא כעס על אביו ואמו שנטשו אותו. הוא ידע שזה לא הגיוני, הם נפטרו לבית עולמם, אבל זה לא הועיל לרכך את הכאב ואת התחושות הקשות – איך השאירו אותו לבדו בעולם ולא הותירו לו דבר? לפחות היו משאירים לו ירושה… כלום! אין לו מהם אלא זיכרונות עמומים. נכון שבזיכרונות ההם היה מהול איזה טעם רחוק של בית, של אהבה, של שלמות, אבל מה זה נתן לו לחיים? את הכל היה צריך לבנות בעצמו, להתחיל מאפס. הקשר שלו עם הוריו הצטמצם לכלל יומיים בשנה בהם היה חובש כיפה לראשו והולך לבית הכנסת כדי לומר עליהם קדיש. וזהו. הרגש האפל הזה שקינן בתוכו וליווה אותו במשך השנים, היה מתפרץ מפעם לפעם ועוטף אותו, ושוב חוזר פנימה. מעולם לא שיתף אדם בכאב הזה. רק את אשתו הכניס לתוך חדרי החדרים של הדמות שהייתה מוכרת לכל כמודל ההצלחה הישראלית, ורק היא ראתה את התהום הפעורה שם, מאיימת לבלוע את הכל.
 
הרמת הכוסית לרגל השקת המוצר החדש של חברת JR נקבעה בדרך מקרה בדיוק לאותו יום בו חל יום ההולדת השבעים של ג'יי, והשותף האמריקאי שלו החליט לעשות מזה עסק. הוא הזמין לאירוע את כל השמות הגדולים של הענף. ישבו שם אנשי עסקים שהגיעו משבעים מדינות בעולם, כולם באו לחלוק כבוד לג'יי. ידידיו ועמיתיו עלו בזה אחר זה אל דוכן הנואמים וברכו אותו. אחריהם עלה לנאום השותף האמריקאי שלו. הוא גילה שלפי מחקר חדש של הארגון הבינלאומי  GEM כל 13 שניות בממוצע נמכר אחד מהמוצרים של JR ברחבי העולם. ג'יי עצמו הופתע מהסטטיסטיקה הזו. השותף שלו המשיך וסיפר על הזכות לעבוד לצדו וכו' וכו'.
מחשבותיו של ג'יי הפליגו אל הנאום שהוא עצמו עמד לשאת. הוא רצה לספר להם את סיפור חייו מההתחלה, איך ילד בן 10 שאין לו דבר בעולם, לא אבא ואמא, לא דודים ולא קרובים, לא כסף ולא בית, מפלס את דרכו ובונה אימפריה בעשר אצבעותיו. איך הקשיים שעברו עליו לימדו אותו שלא לוותר, ועם זאת לא לפחד מלהיכשל. הוא רצה לספר על לילות ארוכים שהשקיע כדי לפתור בעיה אחת. הוא רצה לספר על אותו לילה בו פתר לראשונה בעיה שהייתה נראית בלתי פתירה, איך נשאר לבדו במשרד עד אור הבוקר, ואיך הגיע עם עיניים אדומות למנהל הישיר שלו ואמר "מצאתי את הדרך".
ג'יי שמע את השותף שלו אומר שהדבר שהכי מרגש אותו בערב הזה הוא שאביו ואמו באו במיוחד מארה"ב לישראל לכבוד האירוע, והם יושבים כאן לפניו ורואים את ההישגים להם זכה יחד עם ג'יי. הוא פנה אליהם ואמר – "אבא ואמא, הכל משלכם. מכם קיבלתי את כל הטוב שיש בי; את הנחישות ואת התעוזה, את האמונה שאני מסוגל".
ג'יי נזכר לפתע באבא ואמא שלו. הזיכרונות צפו ועלו ללא התראה מוקדמת, ברורים וחדים יותר מאי פעם. התמונה שלו יושב לצד אבא ולומד גמרא, אמא נכנסת ומחבקת אותו בשקט בלי להפריע ללימוד. המבט הרך של אמא, המצח של אבא חרוש קמטים, העיניים האדומות של אבא שאומר לו "מצאתי את הדרך בסוגיה". דמעות עלו וחנקו את גרונו. מה יהיה? עוד רגע מגיע תורו לדבר. הדמעות לא נעצרו בגרון, הן התפרצו דרך העיניים והרטיבו את הלחיים. החולצה נרטבה, גם החליפה. ג'יי שם לב שהידיים שלו הולכות כאילו מאליהן אל כיס החליפה ושולפות משם את הדפים בהם כתב לעצמו את ראשי הפרקים של הנאום אותו עמד לשאת. ידיו אחזו בדפים וקרעו אותם לגזרים ללא רחמים. גזרי הנייר הושלכו על הרצפה תחת השולחן…
המנחה קרא בשמו והזמין אותו לנאום. הוא נעמד. מחיאות כפיים סוערות. ג'יי ניגש אל דוכן הנואמים. הוא גייס את כל כוחותיו, את כל אומץ הלב שהיה בו, עד הטיפה האחרונה, ופתח –
"רבותיי, אבקש את רשותכם לדבר בגילוי לב. לא אומר לכם את מה שתכננתי לומר אלא את מה שאני חושב כעת".
הוא הביט אל תוך הקהל. הפרצופים היו מוכרים. הנה אשתו יושבת למולו, ומשני צדדיה בנו ובתו. הנה האנשים שאיתם עבר את כברת הדרך מאז שהוא זוכר את עצמו ועד היום הזה.
"ודאי רבים מכם שמעו ממני לא פעם את ה'אני מאמין' שלי, אותו חשבתי לפרושֹ לפניכם גם היום. רציתי לספר את סיפור חיי מההתחלה, ילד בן 10 שנותר לבדו וסלל את דרכו במו ידיו. אבל עכשיו גיליתי שזו לא ההתחלה. ההתחלה נמצאת הרבה לפני כן.
לפני רגעים אחדים התבהרה לי תמונת חיי מזווית חדשה. ואתם יודעים שאני לא מפחד להתחיל מחדש ולהסתכל על הכל בצורה אחרת".
הוא המשיך –
"מעולם לא סיפרתי לאיש מכם על אבא ואמא שלי. זה היה טאבו, חלק אפל בעברי. תמיד אמרתי שהשירות בצה"ל עשה אותי בן אדם. לא טעיתי כשסיפרתי שקיבלתי המון מהצבא, ממפקדיי ומחייליי. אולם טעיתי בכך שחשבתי ששם הכל התחיל. חשבתי שהאתגרים עשו אותי מה שאני. כאילו העמידה באתגר לבדה מספיקה להוליד את האדם.
הערב נתחוור לי שאת כל מה שיש בי קיבלתי מאבי ואמי. לא עשיתי דבר בעולם אלא מכוחם. כשניצבתי אל מול הבלתי אפשרי והצלחתי, כשעמדתי עם הגב לקיר ושרדתי, כשכבשתי פסגות חדשות – חכמתו של אבי ותבונת ליבה של אמי הן שעמדו לי.
מנין נולדו בי היכולות שאותן רגיל הייתי לזקוף לזכות עשר אצבעותיי? הן לא באו סתם כך מהאוויר. המשברים היו ההזדמנות למה שהיה טמון בתוך תוכי להיחשף ולהיוולד מחדש. המשברים היו רק הקטליזטור שפעל לחשוף את מה שאבא ואמא הורישו לי.
שנים ארוכות התהלכתי בתחושה כואבת שהוריי לא הותירו לי כלום, שהם נטשו אותי.
טעיתי.
אוי, כמה טעיתי.
הערב אני יכול לומר – בדומה למה שאמר לפני זמן קצר השותף שלי – אבא ואמא, כל הטוב שיש בי – שלכם הוא. נסכתם בי כוחות חיים המלווים אותי לאורך כל הדרך.
אבא, ממך למדתי את בקשת האמת, את החתירה אל האמת הצרופה בלא לוותר, בלא להישבר בדרך. אתה הטעמת אותי טעמה של חדוות הדעת, של צער היצירה, של חשיבה מקורית, של 'אין שמחה כהתרת הספקות'.
אמא, אמאל'ה שלי, את באמת הכל בשבילי. את מקור האמונה שלי, האמונה שתמיד נמצאת בי שיהיה טוב, שנשרוד את זה, שנקום ונתגבר. את מקור הנחישות שלי ואומץ הלב. את נסכת בי את שלל כוחות החיים, את בסיס האישיות שעליו הכל עומד. אהבתך אליי, תקוותייך ותפילותייך מילאו אותי כל השנים בלא שידעתי. אבל כעת אני יודע".
כשאמר יעקב את המילה "תפילותייך" משהו הזדעזע בתוכו. זה היה עוד יותר עמוק ויותר גדול ויותר חזק ממה שחווה לפני כן. נחשול אדיר גאה והתפרץ מבפנים, ולפתע מצא יעקב את עצמו אומר –
"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
אשתו וילדיו, האורחים שבאו מ-70 מדינות, קמו על רגליהם ואמרו – "אמן".
יעקב התיישב במקומו והרגיש שיש לו הזדמנות להתחיל מחדש, והפעם עם אבא ואמא לצדו.