אחת המילים הנפוצות ביותר היום היא "העצמה". "העצמת עובדים" – בתחום משאבי האנוש, "העצמת תלמידים" – בתחום החינוך, "העצמת ילדים" – על ידי הוריהם. ועוד.
תפיסה זו יוצאת מנקודת הנחה שלא מעט אנשים אינם מרגישים בערך העצמי שלהם ואינם אוהבים את עצמם במיוחד. התפיסה הזו מניחה, בצדק רב, שהערכה עצמית וממילא אהבה עצמית ובטחון עצמי הנם משמעותיים מאוד בבניין האישיות, בבריאות רגשית, ביכולת להתמודד עם אתגרי החיים וביכולת להגיע להישגים ולמימוש עצמי ותפקודי בכל שדות החיים. הנחה נוספת היא, שבאמצעות מחמאות, מילים טובות, חיזוק יכולות, הבעת אמונה בזולת, קידום חוזקות ועוד – אנשים יתחילו להאמין בעצמם, בערכם וביכולות שלהם וממילא יכולותיהם ותפוקותיהם ישתפרו לבלי היכר.
אלא שבמידה רבה, גישה זו פותרת אולי בעיה אחת אך יוצרת בעיה אחרת ולא פחות קשה. הבעיה החדשה היא יצירת מצב שבו כדי להרגיש "מועצם", כדי להרגיש שווה, אני צריך מישהו מבחוץ שיגיד לי את זה, "שיעצים אותי". אני כשלעצמי לא יודע לומר מה אני שווה. אני חייב שמישהו אחר יתן לי משוב ביחס לכך. מחר בבוקר, עם מחנך חדש או עם בוס חדש בעלי תודעת העצמה נמוכה יותר, כל הבלון הנפוח הזה יתפוצץ. האם לכך אנחנו שואפים? האם זה התוצר אליו אנו מכוונים? האם אנחנו מעוניינים לגדל דורות של אנשים תלותיים כל כך בסביבתם (לטוב ולרע)? האם לא עדיף לתת חכה במקום דגים?
אולי ישנה אפשרות אחרת. חלקו הראשון של ספר התניא מוקדש לתיאור מבנה האישיות הבסיסי של כל אדם מישראל. כחלק מתיאור זה, קובע אדמו"ר הזקן בתחילת פרק ב: "ונפש השנית בישראל היא חלק א־לוה ממעל ממש".
במילים אחרות: הערך העצמי שלנו לא קשור למקום בו גדלנו, לא קשור למראה שלנו, למחמאות או לביקורות שנקבל. הוא גם לא קשור ליכולות שלנו או להישגים שלנו. ציונים, כניסה להדרכה, ומעמד חברתי – לעולם לא יהיו אלו שיגדירו את הערך העצמי שלנו. הערך העצמי שלנו הוא בלי שום תנאים, הוא אובייקטיבי לחלוטין ונובע מנקודה אחת יסודית: בכל אחד ואחת מאיתנו יש אלוקות. בכל אחד ואחת מעם ישראל יש חלק מהקדוש ברוך הוא.
התובנה הזו אינה פשוטה להבנה וקל וחומר שאינה פשוטה ליישום. היא דורשת העמקה והפנמה. אך מי שמבין את עומק הדברים, ומצליח להביא את עצמו לחיות בתודעה של היותו "חלק א־לוה ממעל ממש", עשוי להביא נחמה רבה לנפשו. הוא אינו תלוי עוד בנסיבות, אינו תלוי בהעצמה על ידי אחרים. הוא גם אינו נשבר מכל ביקורת או כישלון. זה בסדר לקבל ביקורת וזה בסדר גמור גם להיכשל, זה לא מערער את מי שאני באמת ומה שאני שווה באמת. אדם כזה מכיר בערך העצום של עצמו ויודע שאף אחד לא יכול לקחת את זה ממנו, לא משנה מה.
השנה אנו חוגגים מאה שנה לתנועתנו. הנושא שבחרנו לעסוק בו בחודש הארגון הוא "עזראים מאה ומעבר", שאמנם מהווה סיסמה נאה כשלעצמה, אך אנו מאמינים שיש בה הזמנה להעמקה ולשאלות משמעותיות הנוגעות בכל אדם, ביכולותיו ובמעשיו: מהו ה"מאה" שלי? מהו ה"מעבר" שלי? האם ה"מעבר" הוא עוד מספר, או אולי רובד אחר לחלוטין? ועוד שאלות, עשיה ודיונים רבים המתרחשים בסניפים ומבררים סוגיות של מיצוי עצמי, מצוינות, שאיפות ועוד.
דומני, שבבואנו לעסוק בסוגיות שכאלה, עלינו לשים לנגד עינינו את התובנה של בעל התניא במובן העמוק שלה. מיצוי הפוטנציאל הטמון בכל אחד ואחת, היכולת לשאוף ולממש ברמות הכי גבוהות, הם פועל יוצא, בין השאר, של מוכנות להתמודד ולאתגר את עצמנו כל העת (ה"מעבר" של היום הוא ה"מאה" של מחר), אך בראש ובראשונה, ביטחון עצמי, הערכה ואהבה עצמית שאינה תלויה בדבר.
חזקו חברים מאה ומעבר!

אביעד מוזס הוא סמזכ"ל תנועת עזרא