"כמה צחקנו, עד היום אנחנו בוכים". המשפט הקולע של הגשש החיוור היכה בי כאשר חשבתי על התמיכה האמריקנית בישראל במלחמה זו. כמה התלהבות לאומית הייתה בעקבות נאומו המרגש של ביידן לאחר פרוץ המלחמה. אך עם הזמן ההתרגשות התחלפה בכאב בטן, שאותו החליף כעס גדול כאשר ידידתנו לחצה עלינו לפעול בניגוד לאינטרס הישראלי, ומנעה מאיתנו להכריע את המלחמה תוך סיכון חיילינו. לאחרונה הגיע השיא בהפניית גבה אלינו במועצת הביטחון של האו"ם.
מנהיגינו אמרו בראשית המלחמה שאנחנו במלחמת העצמאות השנייה. אם כך, כדאי לנו לחזור למנהיגים בתקופת מלחמת העצמאות הראשונה, ובראשם בן־גוריון, ולראות כיצד הם נהגו במקרה של לחצים בין־לאומיים, כולל כאלה שבאו מארה"ב.
או"ם שמוּם
רבים מכירים את הביטוי המפורסם שטבע בן־גוריון כלפי האו"ם: "או"ם שמוּם", אך אני מניח שמעטים מאוד זוכרים את ההקשר בו הדברים נאמרו, ועד כמה הם רלוונטיים לימינו. בשנת 1955 התרחשה סדרה של התקפות טרור מעזה (שהייתה אז בשליטה מצרית), שבשיאה חוליית מחבלים הגיעה למושב פטיש, ותקפה ברימונים וביריות חוגגים בחתונה שנערכה בחצר אחד הבתים. בהתקפה נרצחה אישה ונפצעו עוד כעשרים אנשים. תושבי מושב פטיש ביקשו לנטוש אותו. ההתקפה זעזעה את המדינה והשפיעה עמוקות על שר הביטחון דאז, דוד בן־גוריון. בעקבות ההתקפה העלה לראשונה בן־גוריון הצעה ליזום פעולה צבאית נרחבת במטרה לכבוש את רצועת עזה מידי המצרים. חוץ מהטעם הביטחוני, בן־גוריון נימק בריאיון את הצורך בפעולת התגמול בדמות כיבוש עזה:
"אך יש עוד סיבה, סיבה חינוכית ומוסרית. הבט על היהודים הללו… הם באים מארצות שם היה דמם הפקר, שם מותר היה להתעלל בהם, לענותם, להכותם, להתאכזר אליהם. כבר התרגלו לכך כי הם קרבנות חסרי אונים של הגויים. כאן עלינו להוכיח להם כי דמם אינו עוד הפקר; כי יש מדינה ויש צבא לעם היהודי, אשר לא ירשו כי יעשו עוד בהם שפטים, כי יש מחיר לחייהם ולרכושם. עלינו לזקוף קומתם, לנטוע בהם הרגשת קוממיות וגאוה. עלינו להמחיש להם כי מי שקם עליהם לא יימלט מעונש, כי הם אזרחים במדינה ריבונית, האחראית לחייהם ולשלומם".
כשאני קורא דברים אלו, עוברת בי צמרמורת עד כמה ההיסטוריה חוזרת, ועד כמה צודקים דבריו של בן־גוריון. לצערנו, כבר אז ההצעה לכיבוש עזה נתקלה במתנגדים כשבראשם ראש הממשלה דאז, משה שרת. חששותיהם העיקריים היו מסנקציות צבאיות וכלכליות מצד המעצמות, וכן מהתפרצותה של מלחמה כוללת עם מצרים או אף עם כל מדינות ערב. נשמע לכם מוכר? [שימו לב שהמחלוקת על כיבוש עזה התקיימה כאשר היה מדובר ברצח של אישה אחת ו־20 פצועים. ניתן להעריך כיצד היו מגיבים על מעל 1400 נרצחים, אלפי פצועים, ועוד כ־240 חטופים…]
במסגרת החשש מתגובת העולם, טען שרת: "אלמלא החלטת האו"ם ב־1947 לא היתה קמה המדינה ב־1948". אך בן־גוריון זעק על כך: "לא ולא, רק העזת היהודים הקימה את המדינה ולא החלטת 'אוּם־שמוּם'. ודאי, ההחלטה הייתה חשובה, אבל גם אלמלא באה לעולם היו היהודים משיגים את עצמאותם בהמשך המאבק".
יאמר לזכותו של בןגוריון, שהיה נאה דורש ונאה מקיים, בהתנהלותו כמנהיג בזמן הקמת המדינה. כידוע, מדינות ערב איימו בפלישה למדינת ישראל הצעירה, אם זו אכן תכריז על הקמתה הרשמית. מסיבה זו, כמה מדינות ובראשן ארה"ב הזהירו את ישראל שלא לקיים את ההכרזה. למרות חוסר התמיכה של ארה"ב שגם מנעה העברת נשק לישראל, ולמרות איומי צבאות ערב, ועל אף שמצבה הצבאי של המדינה בתחילת דרכה היה בכי רע, בן־גוריון הוביל באומץ רב להחלטה להכריז על הקמת המדינה.
אף עקום
גם מנחם בגין סיפק אמירה מפורסמת שהעלתה חיוך אצל רבים. סיפור הרקע היה גינוי מקנצלר גרמניה שמתח ביקורת על ישראל בנוגע למדיניותה כלפי הפלסטינים. בגין ענה לו באופן לא דיפלומטי, והיו שמתחו עליו ביקורת. וכך בגין השיב להם: "כל ילד בישראל… כל אישה תהיה תחת הסכנה של קבלת קטיושה על הראש, בדיוק כמו שמקבלים לפעמים בקריית שמונה… הקנצלר הגרמני יודע מה ביטחוננו ואני לא? אני הופקדתי על ידי העם לשמור על ביטחונו, זו חובתי הקדושה, והוא נותן לי עצות להכריח אותנו לקבל מדינה פלסטינית? …כלומר, תעמידו את שלושת המיליונים וחצי היהודים בארץ ישראל בסכנת מוות וכיליון, ואני לא אשיב לו? השיבותי לו כמו שצריך! ואם יש כמה יפי נפש, שככה החלו לעקם את האף שלהם – יהיה להם אף עקום!".
מדינת ישראל בהנהגתו של בגין, הפציצה את הכור העיראקי בפעולה עצמאית אמיצה בלי לשתף את ארה"ב. הפעולה גונתה על ידי כמעט כל ממשלות העולם, ובהן ממשלת ארה"ב, שטענה כי ההתקפה פוגעת בסיכויי השלום במזרח התיכון. זעמה של ארה"ב היה רב כיוון שהתקיפה לא תואמה מראש עם הממשל האמריקאי, תוך שנעשה בה שימוש בציוד צבאי של ארצות הברית. האו"ם גינה בחריפות, ובאופן חריג ארה"ב תמכה בגינוי. המבצע הביא להקפאה זמנית של משלוחי ציוד צבאי אמריקאי לישראל, אך ההקפאה הוסרה מייד לאחר הבחירות בישראל. כלומר, ראש הממשלה דאג קודם לאינטרס הישראלי, היה משבר זמני, אך הידידות החזקה עם ארה"ב המשיכה גם במקרה הזה.
בגויים לא יתחשב?
איני מזלזל לרגע בצורך בלגיטימציה בינלאומית, ובחשיבות תמיכתה של ארה"ב בנו. המערכה הבינלאומית מורכבת ויש להתחשב בה. אך אסור לרגע אחד שההתחשבות תתחלף בהתרפסות וזניחת האינטרס הישראלי העליון, הכולל שמירה על אזרחינו, ולא פחות מכך שמירה על חיילינו.
אחד מהפסוקים המפורסמים בנוגע ליחסי ישראל ואומות העולם הוא: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". ההסבר הרגיל מפרש שאיננו צריכים להתחשב כלל באומות העולם, אך הנצי"ב מוולאז'ין בפירושו 'העמק דבר', מפרש את הדברים באופן עמוק יותר: כאשר עם ישראל לבדד, כלומר, שומר על ייחודיותו הלאומית, הוא שוכן במנוחה ובכבוד "וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליו ואין איש מתחרה עמו. ובגוים – כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם: לא יתחשב. אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם". דהיינו, דווקא כאשר עם ישראל מנסה לרצות את אומות העולם במקום לשמור על תפקידו הייחודי, זה מוביל לתופעה של זלזול העמים בנו, והוא לא נחשב בעיניהם לעם מכובד. וכאשר הוא שומר על זהותו ומתוך כך על האינטרס הישראלי, הם מסתכלים עליו בהערכה ובכבוד.
כעת ההתנהלות במלחמה יוצרת בדיוק את מה שהפסוקים מזהירים ממנו: הקשבנו להנחיות ארה"ב, שגרמו לכך שהמערכה התארכה מאוד, חיילינו הסתכנו, והחמאס קיבל כוח להמשיך בלחימה על ידי כמויות אדירות של 'סיוע הומניטרי'. דווקא בעקבות התארכות המערכה, במקום לזכות בעידוד ארה"ב והעולם, הלחצים הבינלאומיים רק הולכים וגוברים והלגיטימציה נשחקת עוד ועוד. כמו כן, ההרתעה כלפי שאר אויבינו נפגעה מאוד, כי הם ראו שניתן בקלות להפעיל מניפולציות על ישראל על ידי שימוש באזרחים כמגן אנושי ולחצים בינלאומיים. הניסיון לרצות את האומות פוגע במעמדה של ישראל, וההשלכות על המלחמה קשות.
לעומת זאת, כפי שראינו, ההיסטוריה מעידה שהשמירה על האינטרס הישראלי (שמטרתו להועיל לעולם כולו), יוצרת משבר קטן לטווח הקרוב, וזקיפות קומה לטווח הרחוק, שמביאה גם לחיזוק ההרתעה.
לחזור לעצמאות
התנהלותו האמיצה של בן־גוריון למרות חולשתה של ישראל, לא הגיעה מסתם ריאל־פוליטיק (שהיה דווקא לרעתו), אלא מתפיסתו את מעמדו של עם ישראל בין האומות. ביום העצמאות השביעי למדינת ישראל, הוא נאם באירוע המרכזי של מצעד צה"ל, ואמר:
"אנו מדינה צעירה, אבל מדינה זו חודשה והוקמה על־ידי עם עתיק… מתוך ניסיון רב־דורות זה נדע ונכיר מקומנו הצנוע במערכת הכוחות בעולם, ולא נתרברב בנצחונות ובכבושים… אבל גם נדע שלא להתבטל בפני אחרים, ויהיו האחרים תקיפים ועשירים וחזקים… נגיד בכל הגילוי והפשטות והאמת לכל ידידינו… כי דורות חלוצים עמלו על תקופת מולדתנו העתיקה וטובי בנינו ובנותינו חרפו נפשם למות על עצמאותה – לא על מנת שתהיה מדינת־חסות".
שימו לב לתודעתו ההיסטורית העמוקה של בן־גוריון. כאשר הוא מתייחס לשאר האומות, הוא לא בא כמדינה צעירה נמוכת קומה, אלא הוא בא בשם עם ישראל העתיק שאימפריות רבות חלפו מן העולם, והוא עדיין כאן. מעמדה זקופת קומה זו, ניתן גם לומר לידידינו: 'לא'! גם כאשר כוחנו הפיזי היה עדיין חלש יחסית.
אחרי השואה האיומה ההנהגה הישראלית הבטיחה שלעולם לא נהיה עוד תלויים בחסדם של אחרים. בניגוד לחזון זה, בשנים האחרונות מדינת ישראל יצרה תלות הולכת וגוברת בנשק האמריקאי, גם כאשר היה מדובר בפיתוחים ישראליים.
המחשבה שאפשר להיות תלויים בהישרדות הקיומית שלנו באומה אחרת, תהיה מי שתהיה, נובעת מתמימות שאינה מודעת דיה לכך שהיחסים בין אומות עדיין מושתתים על אינטרסים, והאינטרס האמריקאי לא תמיד תואם את האינטרס הישראלי. יש כאן גם חוסר הבנה שתלות כלכלית אינה רק עניין טכני־חיצוני, אלא היא גם יוצרת כפיפות ותלות נפשית, "עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה" – "כאילו הוא עבדו מצד החסד שגמל אותו" (הרלב"ג על משלי כב, ז).
בן־גוריון חלק באופן חריף על היותנו תלויים במדינות זרות, ובהמשך נאומו הוסיף:
"כבן העם היהודי אני אומר: כל הכבוד למוסדות או"ם וחברותיה, אבל כל עוד נבואת ישעיהו: "כי לא ישא גוי אל גוי חרב" לא נתקיימה, וכל עוד שכנינו זוממים לכלותינו – לא יכון בטחוננו אלא על כוחנו אנו… לא בזירה העולמית, אלא מבפנים יחזק ישראל ויעמוד… הקטנת הזיקה שלנו לכוחות חוץ עד המינימום, ועל הכל – שקידה מתמדת על הגברת כוחותינו ובטחוננו וקיום בטחוננו בכוחותינו־אנו. אלה הם הדברים שיקבעו גורלנו יותר מכל גורם חיצוני בעולם. עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!"
אם במצב שברירי שכזה הייתה האפשרות לאומץ גדול שכזה, בימינו על אחת כמה וכמה, כאשר מדינת ישראל התבססה והתחזקה במשך עשרות שנים, והפכה למעצמה אזורית מבחינה כלכלית וצבאית.
למה האנטישמיות מתגברת?
הכתב הצבאי רון בן ישי, כתב שכיום מתברר שאחת מחזיתות המלחמה שלנו, היא החזית האמריקאית, שמונעת מאיתנו להכריע את חמאס: "יש רגעים בחייה של מדינה שבהם עליה לעמוד נחושה גם מול בת בריתה הגדולה. זה כנראה אחד מהם".
האם ארה"ב העניקה מסדרון הומניטרי לגרמניה הנאצית או לאל־קאעידה לאחר הפלת בנייני התאומים? האם ארה"ב חמלה על עשרות אלפי אזרחי מוסול שנהרגו בגללה בעת שחיסלה את דעא"ש? אז האמריקאים יטיפו לנו מוסר על חוסר פגיעה באוכלוסייה אזרחית, לאחר שהטילו פצצות אטום על יפן במלחמת העולם השנייה, מתקפה בה מתו מאות אלפי אזרחים?
הסטנדרט הכפול שנדרש מישראל, והערמת הקשיים כלפינו במלחמה, מגלים ממד של אנטישמיות סמויה ולא מוסברת גם אצל ארה"ב. הרב חרל"פ מצביע על שורש הסיבה מדוע דווקא "בעקבתא דמשיחא… מתגברת השנאה על עם ישראל מכל העמים השונים". משום שעל ידי אהבת וקרבת העמים אלינו "מתערבים כוחות זרים בנפש הישראלית", וכפי שנשמעו בטרם המלחמה קולות שדיברו על עזיבת הארץ ומציאת מנוחה מעבר לים, בתרבות שמבחינתם קרובה להם יותר מאשר קבוצות מסורתיות בארצנו.
"אולם ע"י השנאה מבדילים כל הכוחות הזרים מישראל, וההבדל שבין ישראל לעמים מתגלה ומתבלט בכל שלמותו" (מי מרום, בעקבתא דמשיחא נב). ואכן התמיכה ההזויה בחמאס במחוזות האקדמיה הנאורים בעולם, גרמה לרבים לחזור לזהותם היהודית, בראותם שנקודת החיבור לעמים חיצונית בלבד.
להשתחרר מהתלות
אכן זו מלחמת העצמאות השנייה שלנו – אך לא במשמעות הקיומית־חיצונית, אלא בעיקר בתפיסה התודעתית. האם אנחנו מסוגלים לשמור על זהותנו ועל עצמאותנו, ולדאוג לצרכי מדינתנו ולעמוד בלחצים הבינלאומיים המופעלים עלינו?
האם צריך לזלזל בברית עם ארה"ב? לא. אך יותר חשוב מכך לא לזלזל בעצמנו: "התחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו ובאזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל… בהמשך הזמן יצא גם דבורנו מהגלות הכבדה שהוא כבוש בה" (הרב קוק, אורות, זרעונים ח).
הפניית הגב מארה"ב, על אף השלכותיה הקשות, יכולה להיות הזדמנות להשתחרר מהתלות שמפוררת את העצמאות הפנימית שלנו. ידידות כן, בני־חסות לא. התחשבות כן, התרפסות לא.
במהלך המלחמה החלו לייצר בישראל במהירות שיא חלק מהתחמושת, הגיע הזמן להתחיל לייצר מעצמנו גם את החזון המוסרי שלנו לעולם, ולא להיתלות בכך באחרים. ואם לא עכשיו, אימתי.
