בס"ד

ענייה סוערה

ענייה סוערה

היום אני אגש אליה ואספר לה שאני יודעת על הסוד שלה. אני חייבת שהיא תסביר לי הכל. היא תהיה המומה, זה בטוח, אבל אין לי ברירה, הסקרנות אוכלת אותי מבפנים והתאפקתי שלושים ותשעה ימים שהם חמישה שבועות וארבעה ימים. זה המון זמן.

הגעתי אל הרובע דרך שער ציון, הוא היה עמוס וצפוף כיאה לימי סוף תמוז הלוהטים. אנשים דיברו סביבי בשפות שונות, וריחות של פלאפל וקרואסונים ריחפו באוויר. בחורי ישיבה, משפחות, תיירים, כולם הולכים בשביל אחד, מתמגנטים אל האבנים החמות אשר מעבר למדרגות. התחלתי לרדת לאט לאט, פתאום חששתי. כל הלילה שיננתי מה אני הולכת להגיד לה ועכשיו כשבא הרגע, אז מחניק קצת בגרון.

עברתי את כל הקבצניות לפי הסדר, כמדי יום הן קרקשו בפחית המטבעות, שלשלו חוטים אדומים תחת ידן והתחננו לעזרה בלבושן הדל ובארשת פניהן שידעה ויודעת ימים קשים. כבר שלושים ותשעה ימים אני פה, יום יום, בכל פעם נתתי למישהי אחרת כמה שקלים. רחמים עליהן. רחמים. היום עברתי אותן במהירות והייתי ממוקדת מטרה. קצת לפני הבידוק הביטחוני, במקום שבו כבר נוצר פקק בצוואר הבקבוק האנושי, וכבר אי אפשר למהר, חייבים לעצור, שם היא ישבה. שם גיליתי אותה ושם אני אגלה היום את הסוד. שלפתי מהתיק הגדול שלי את הכיסא המתקפל השווה של הקמפינגים, שקיבלתי במתנה לבת מצווה, פתחתי אותו והתיישבתי לידה. "שלום גבירתי" פתחתי. בהתחלה מרוב השאון ומרוב שהייתה מרוכזת בקריאה, היא לא שמעה אותי. קירבתי קצת את הכיסא אליה ואמרתי שוב: "שלום גבירתי"! היא הרימה את שתי עיניה התכולות מן הספר וקלטה שהתיישבתי לידה. "מה את רוצה ממני? יש לי רק קצת מטבעות", היא נבהלה. חייכתי אליה ואמרתי: "לא באתי בשביל הכסף, באתי בשביל להבין". היא התגוננה: "אני לא מבינה מי את ומה את רוצה, מה פתאום בחורה צעירה כמוך יושבת בין הקבצניות, את לא נראית לי מסכנה" "בדיוק! חייכתי חיוך של ניצחון. "גם את לא!" "זה מתחיל להציק לי, אני אקרא פה למישהו מהביטחון".

"טוב טוב, בואי נתחיל מההתחלה, אני מוריה, נעים מאוד, גרה פה בירושלים ולומדת בכיתה י"א. לפני יותר מחודש גילו לשלומי אחי גידול ממאיר בקיבה, ההקאות והסחרחורות שדימינו לווירוס חולף, התחלפו בסרט אימה. אבא ואימא לא הפסיקו לבכות כל אותו לילה כששלומי שכב במיטה ונרדם לכמה שעות סוף סוף. הלב שלי נשבר וחשבתי על הגוף השברירי המתוק הזה שהולך לעבור עכשיו כזאת טלטלה. כל כך הרבה רגשות התנפצו בתוכי, וגם הבליחה מחשבה שאולי החופשה המשפחתית שלנו עכשיו תתבטל, ואולי לא אוכל לעשות את כל הדברים שתכננתי. לעלות עם חברות לכנרת, לקפוץ למעיינות שווים. פתאום נתקפתי כעס גדול על עצמי. השתגעת? על זה את חושבת? האח הקטן שלך חולה ואת מתבאסת על תוכניות של קיץ? תתביישי לך! הדמעות שטפו לי את הפנים ואז החלטתי: את הקיץ הזה אני אבלה בכותל. הכנרת תחכה לי, ולמעיינות אפשר לקפוץ אחר הצהריים. החלטתי שאני במשך ארבעים יום קורעת את השמיים בתפילות בשביל אחי הקטן, עד שמלאך המוות יבין שאיתי לא מתעסקים. כבר ביום הראשון "שמתי עלייך עין", כל הקבצניות מסתובבות בפנים נפולות ומשוועות לעזרה, ואת ישבת כאן כל העת, קופסת נעליים למרגלותייך, ישובה על כסא מתקפל ירוק וקוראת כל הזמן בריכוז ספר חום גדול שכתוב עליו: "אגדות החורבן". הלבוש שלך אף פעם לא היה בלוי, פשוט וחלק, אבל נקי. הידיים שלך היו יפות ומטופחות, ולא היה ניכר שאת זקוקה לכסף שנותנים לך. כל קבצנית שמישהו השליך לתוך הפחית שלה משהו, מיד בודקת כמה הוא שם, ואילו את, עוברים ושבים היו זורקים לך מטבע ואת אפילו לא הרמת רגע את העיניים מהספר לראות כמה שמו. המטפחת הפשוטה לראשך לא הצליחה להסתיר את כל השיער, ומעט שערות שיצאו ממנו לא נראו מקורזלות, ההיפך". הפתעתי את עצמי שיריתי ככה את כל המילים הללו.

"אז אני מבינה שאת בעצם מהשב"כ ובמקום להתפלל על אח שלך הקטן, בלשת אחריי, אה? גם כן בחורה צדיקה". "חכי רגע, עוד לא שלפתי את הקלף המנצח. אתמול הגעתי לכותל מאוחר יותר. אמא ואבא נסעו עם שלומי לטיפול וביקשו שאקבל את הילדים מהקייטנה ואתן להם ארוחת צהריים. הגעתי לכאן כשעתיים לפני השקיעה וסיימתי בתפילת מנחה. ליד מנהרות הכותל פגשתי חברה והתחלנו לפטפט. פתאום עצרתי את השיחה שלנו. מה שראיתי הותיר אותי פעורת פה. ראיתי אישה שיוצאת משירותי הנשים מחזיקה כסא מתקפל ירוק ושקית שקופה מלאה בבגדים וספר אחד חום גדול שאי אפשר היה להתבלבל שהוא "אגדות החורבן". רק שאותה אישה נעלה נעלי עקב, לבשה חליפה מחוייטת וחבשה פאה יפהפייה. גם משקפי השמש לא הצליחו להטעות אותי שזו הייתה את! בכבודך ובעצמך! ביקשתי מחברה שלי סליחה ועקבתי אחרייך". "מה עשית?" היא קטעה אותי. "פשוט.. אה.. הלכתי אחרייך, כדי לראות לאן את הולכת.. ובכן, נדהמתי לראות שבמקום שכולם מחכים מיוזעים וחסרי סבלנו לקו מספר אחת, אותך אסף רכב יוקרתי שחור עם נהג פרטי, עלית עליו, נבלעת בו והוא דהר ל… לאן בעצם? אני כל כך סקרנית לדעת למה אישה עשירה ומגונדרת כמוך, יושבת כאן ימים שלמים ומקבצת נדבות? היום זה היום הארבעים לתפילותיי בכותל, ידעתי שלא אוכל ללכת הביתה בלי לנסות לפחות ולהבין מה הסיפור שלך? כי זה נשמע סיפור מרתק…"

האישה לקחה נשימה עמוקה ואמרה: "תראי, זה לא מתאים לי בכלל מה שאני הולכת להגיד לך, כי אני לא אישה נחמדה מטבעי לאנשים שהם לא מהמשפחה שלי, אבל אם תחכי כאן עוד חצי שעה, אני תיכף יורדת להתלבש ואז הנהג שלי יאסוף אותי, בואי אליי הביתה לכוס תה ואספר לך".

וואו, לזה לא ציפיתי.. יותר בכיוון שתגלגל אותי בכל המדרגות עד הכותל… התקשרתי לאמא ושאלתי אם זה בסדר שאחזור מאוחר יותר ורק כשהיא אישרה סיכמנו שאחכה לה בתחנה של קו מספר אחת, וכשהרכב השחור יגיע אעלה עליו איתה. הלב שלי דפק בחוזקה.. הולך להיות מעניין.

הבית שלה היה יפה עוד יותר מכפי שדמיינתי, שטיחים וכדים, תמונות וכלי כסף. התיישבנו על הספה בסלון המהודר והגישו לי כוס תה בכוס מחרסינה.

"ובכן, אני מרסלה. גרה בירושלים כבר שנים רבות. הוריי הגיעו ממרוקו, אנשים אמידים, וגם כאן בארץ ראו, בלי עין הרע, ברכה. יש לי 3 ילדים נשואים וגם כמה נכדים. אני אספר לך את מה שאת רוצה לשמוע. לפני חצי שנה ערכנו חגיגת חינה לביתי שירה. שתביני, אצל מרוקאים החינה היא יותר מפוארת מהחתונה. התלבושות, המטעמים, והמתנות.. איי, כמה זהב וכסף.. הייתה שמחה גדולה, שירים וריקודים. כל השכונה הגיעה. בעוד אני עוברת בין האורחים, אני רואה אותה יושבת שם בלי בושה. "קלודיה"? אני קוראת לה, אולי זו רק מישהי שדומה לה. "קלודיה?? מה את עושה כאן?" "שלום גבירתי", היא מיד נעמדה, "תודה רבה שהזמנת אותי לחינה. זה ממש עשה לי טוב בלב שככה השארת הכל בעבר".

"טוב בלב? הזמנתי אותך? מה פתאום? למה שאני ארצה שכף רגלך תדרוך פה?" אני כמעט יצאתי מדעתי. קלודיה החווירה ואמרה לי: "בתיבת הדואר הייתה הזמנה לחינה שלכם עם תאריך ושעה והכל. חשבתי שהבנת שטעית, ואת רוצה שנפתח דף חדש". עכשיו אני כבר איבדתי את העשתונות ושאגתי: "איך נפתח דף חדש ועדיין לא החזרת לי את צמיד היהלומים שקיבלתי מאימי עליה השלום?".

האנשים שהיו סביבנו הסתכלו על קלודיה והיא אמרה לי בקול נמוך: "גבירתי, בפעם האלף אני אומרת לך, לא נגעתי בו, ואין לי מה להחזיר לך, אני אשאר עוד קצת ואחר כך אצא בשקט בלי שישימו לב, תמשיכי לשמוח, תיכף אלך".

"בשום פנים ואופן, את מסתלקת מכאן תיכף ומיד! הידיים המזוהמות שלך לא ייגעו באף אחד מן המטעמים שלנו. אנחנו לא ממשיכים עד שאת יוצאת!" המוסיקה הופסקה ועכשיו כבר לא נותר אדם אחד באולם שלא שמע את דבריי. לפני שיצאה לחשה לי באוזן: "את יודעת למה קוראים לך מרסלה? כי יש לך טעם מר, ואת קשה כמו סלע!" אחר כך יצאה בריצה, כשראשה מורכן והיא מבויישת ובוכיה. עד היום אני לא מבינה איך אף אחד לא אמר לי כלום, לא ניסה לשכנע אותי שאולי זה מעשה לא יפה. כולם שתקו כמו דגים.

בסוף הערב ניגש אליי יעקב, מנהל האירוע, שהיה אחראי גם על ההזמנות. "גבירתי, אני כל כך מצטער, כנראה שעשיתי טעות והזמנתי את קלודיה שעבדה פה פעם, במקום את קלודי הספרית שלך" אני ממש מצטער. זו הייתה טעות איומה.

"באמת טעות איומה, יעקב. באמת טעות איומה".

אחרי חודש מצאנו את הצמיד. אבל מאוחר מדי… באותו הלילה לא הצלחתי לישון. הפנים של קלודיה החיוורות והאומללות בשעה שצעקתי עליה לעיני כל, רדפו אותי ולא נתנו לי מנוח. בבוקר ביקשתי מיעקב שיחפש את קלודיה ויקרא לה אלינו הביתה. הוא ניסה כמה וכמה פעמים ולא הייתה תשובה במספר שחייג.

כשניסה לגשש אצל מכרים ושכנים, כולם סיפרו לו את אותו סיפור… מאז החינה כשכולם שמעו אותי מאשימה אותה בגניבה, אף אחד לא רצה להעסיק אותה, היא חיזרה על הפתחים, ומאוחר יותר גם החלה לקבץ נדבות בכותל. כעבור כמה שבועות, היא פשוט נעלמה. אף אחד לא יודע היכן היא, ומה עלה בגורלה. ריבונו של עולם, מה אני אעשה עכשיו כדי לתקן?

החלטתי לקחת על עצמי ארבעים יום לקבץ נדבות בכותל, כל יום להיכנס לדמות שלה, של מי שצריכה לפשוט יד ולבקש עזרה, וללמוד בזמן הזה את אגדות החורבן, את בטח מבינה למה… כל רגע ורגע שארגיש ההשפלה הבזויה הזו, את העליבות בלהיזקק לבריות, כל שנייה אחוש את הבושה ואולי אוכל בכך לכפר על שביישתי את קלודיה ככה לעיניי כולם. מסכנה.

"וואו", אמרתי "איזה סיפור! מרסלה, את גיבורה. לתקן הרבה יותר קשה מלקלקל ואת ממש ניסית". נשארנו עוד לדבר קצת, אבל אמא התקשרה וכבר ממש דאגה איפה אני. הבטחתי לספר לה הכל כשאגיע. לפני שיצאתי החלפנו מספרי טלפון כדי לשמור על קשר.

בדרך הביתה באוטובוס, מבעד לחלון, ראיתי המוני דגלים, צעקות מחאות, שלטים וחסימות. הדרך הייתה איטית, אבל זה כי.. הדרך שלנו היא איטית.

כולנו מרסלה, חשבתי, לפעמים אנחנו מרים, לפעמים אנחנו סלע. אבל בתוכנו יש מים חיים. והם לא יוכלו לכבות את האהבה. כי יש בנו אהבה והיא תנצח. בסוף נלמד.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן