אני כבר לא מסוגל לשמוע את הצפצופים האלה, להריח את הריח הנורא הזה, ולהסתכל על השעון כל כמה דקות. ההמתנה הזו פשוט לא אמיתית. יצאתי מהמסדרון של בית החולים לעבר המעליות. לנסוע מכאן אני לא יכול, יש עוד שלוש שעות ועשרים וארבע דקות עד שטובה תחליף אותי.

ניגשתי אל מכונת הפחיות והוצאתי פחית. התיישבתי על ספסל מול המעליות. כולם מסביב ממהרים, נכנסים למעלית ויוצאים ממנה, לוחצים על הכפתור ומתנשפים. המעלית נפתחת ובולעת את האנשים הנשאבים לתוכה ונעלמים. אימא אחת אוחזת ביד קטנה של ילד צעיר שנראה חיוור וחלוש ופוסעת איתו במהירות. נער חסון מסיע כסא גלגלים של קשיש כאילו הוא עכשיו בסיום של מרתון. הראש הסתחרר בכל התנועה הזו. נו, ומה עדיף? להיות לצד אבא בחדר, לראות את פניו הלבנים והשלווים? להסתכל כל רגע מה אומרים המדדים ולא להבין כלום? לשמוע את המהומי האחיות והרופאים שאומרים כל הזמן שזה יקרה עוד מעט? שזה ממש עניין של ימים או שעות. אבל כבר עברו חודשיים שלמים ועוד שישה ימים ו… כלום. אבא עוד פה, הנשמה שלו נטועה כאן ולא נראה שהיא מתכוונת ללכת לאף מקום.

טובה, גבריאלה, מזל ואני עושים תורנויות מסביב לשעון, ומי שלא כאן, נמצא עם אימא, שכבר חודשיים שלמים ועוד שישה ימים רק אומרת תהילים. בקושי אוכלת, בקושי ישנה. "כשהנשמה שלו תעלה, דוד המלך ילווה אותו. כפרה עליו, על אבא שלכם, איזה צדיק הוא היה. גם משה רבנו ילווה אותו, וכל הצדיקים הקדושים" ומתייפחת ומתחילה: "תפילה למשה איש האלוקים…" ולא מפסיקה למלמל עד שעיניה נעצמות קמעא, או עד שאנחנו מצליחים לשכנע אותה ללגום מעט מים או לטעום כפית יוגורט.

אין לי לאן לברוח. במחלקה אין לי מנוח והזמן זוחל, במרפסת מישהו מעשן, וגם להיות פה בשאון הזה, נורא ואיום. מעצים את הניגוד מול החיים שלנו שפתאום נעצרו. כשנכנסנו לכאן לבית החולים בפעם המי יודע כמה, זה היה ברור: או שאבא חוזר הביתה עד לפעם הבאה, או שיושבים שבעה. חד כמו שזה נשמע. שום דבר לא הכין אותנו לתהום הזו, לציפייה הנוראית. בכל יום לקום בבהלה שאולי ההודעה הגיעה. בכל לילה ללכת לישון ולא לדעת מה יהיה למחרת. אי אפשר לתכנן שום דבר כי מי יודע… קבוצה של נערים צוהלים בחולצות תנועה הגיחה פתאום עם גיטרות ובלונים בשאגות של: "מי ש מי ש מי ש נכנס אדר". מה יהיה בפורים שמעבר לפינה? בפסח? אבא בן 98 וחייו היו טובים בסך הכל. לפחות מאז עלה ארצה עם אימא והגשים חלום לחיות בארץ הקודש ולראות צאצאים רבים. כשיילך לבית עולמו, חסרונו יזעק מכל פינה, נקרע קריעה ונשב שבעה. אבל לפחות לא נשהה בזמן הנורא הזה של חוסר הוודאות.

האדם שעישן במרפסת יצא ואני מיד נכנסתי לשם לשאוף קצת אוויר. בחוץ מכוניות נכנסו לחנייה ויצאו ממנה. סירנה של אמבולנס נשמעה והוא נכנס בדחיפות אל חניית המיון. עמדתי שם דקות ארוכות. הסתכלתי אל השמיים. רציתי לשאול אותו שם למעלה משהו. אבל שתקתי. כבר הרבה זמן לא דיברנו אחד על אחד. מה אני אגיד לו עכשיו? הלוואי שרק היה לי איזה סימן, למה אבא מחכה? הרופאים חוזרים ואומרים לנו שזה לא מובן איך הוא עדיין נשאר עם אותם מדדים כל כך הרבה זמן, ועוד בגילו… זה לא הגיוני. היה לי איזה רעיון אבל ביטלתי אותו מיד, ממש לא קשור. כנראה שהייתי שקוע במחשבות ולא שמתי לב שבקצה המרפסת, בצד ימין, הגיעו שני בחורים מזוקנים עם שולחן מתקפל. "אחי, כבר הנחת היום?" הם שאלו אותי עם החיוך הכי רחב שאי פעם פגשתי. כמו איזה מלאכים. נעמדתי דום. לא יכול להיות.

הדבר היחיד שיצא לי מהפה זה: "ממש לא קשור". ויצאתי מהמרפסת חזרה לאבא.

באותו הזמן בדיוק טובה יצאה מהמעלית. מטפחת ירוקה על ראשה ובידיה שקיות. "שמעון, נשמה, באתי יותר מוקדם לשחרר אותך, לך תנוח. אין חדש אצל אבא, אה?", בקושי עניתי לה. רק לחשתי לה "תודה שבאת, ותעדכני אם צריך". ירדתי אל החנייה והמחשבות התחילו לטרוף אותי אחת אחת. זה בוודאי רק מקרה שהחבדניקים האלה הגיעו מיד אחרי שביקשתי סימן בלב. השתקתי את הקולות שהתחילו להציק לי. נו, מספיק. אני כבר מזמן לא שם. כבר מהתיכון, שנים ארוכות, אני מכבד את אבא ואימא, שם כיפה בשבת, מגיע לקידוש, מתפלל בחגים, פה ושם, אבל התפילין, לא יכול, הקשר הזה על הגוף, הסימנים שהוא מותיר אחר כך. לא בשבילי. כמה אבא התחנן שאניח אותם, את התפילין של אבא שלו. הבן היחיד שלו. לשקר לא רציתי ולכן לא לקחתי אותם. שלא יחשוב או ידמיין שאני מניח אותם, והשארתי אותם אצלם. שלא יטפחו ציפיות. שיראו בדיוק מה אני כן ומה אני לא. שיגידו תודה שמאור שלי הניח תפילין בכותל בבר מצווה. גם זה לא היה מובן מאליו בכלל. אני באמת משתדל.

היה לי כל כך קשוח היום בבית החולים ורציתי כבר שנסיים את התקופה הקשה הזו, כנראה שהייתי ממש נואש. נכנעתי למחשבות והנפתי מולן דגל צהוב. התנעתי את הרכב ונסעתי אל בית ילדותי. נכנסתי אל הבית. אימא הייתה אצל גבריאלה. הבית היה שקט. שקט וסמיך. כל פינה היא עולם שלם בשבילי. מיליוני זיכרונות של חול ושל חג. רק איפה זה יכול להיות? נכנסתי לחדר שפעם היה שלי ולא מצאתי. פתחתי את הארונות בחדר האורחים, ניסיתי גם במזנון הגדול בסלון. לא רציתי להתקשר לגבריאלה כדי שתשאל את אימא. אני ועצמי וזהו. רגע, יכול להיות שזה בכספת? הכספת של אבא לא הייתה באמת כספת. לא היה לו כסף לאחת כזאת. הכספת של אבא הייתה מתחת למיטה שלו. שם שמר את האוצרות שלו.

נכנסתי אל החדר של אבא ואימא, בגדי השינה של אבא היו מקופלים על הכיסא. ניגשתי אל המיטה שלעולם לא ישוב אליה. הרמתי אותה, ושם בכספת, כלומר: בארגז המצעים, נמצאה האבידה. קטיפה כחולה ואותיות שמי: "שמעון עמר" – רקומות עליה בזהב. ליד התפילין היו תמונות ישנות, שעון זהב וארנק עור שהכיל מזומנים. שם הוא בחר להניח את התפילין שלי. המחשבה הבאה שעלתה לי היא שאבא הלך לישון כל לילה במשך שנים רבות כשהתפילין שלי מראשותיו. יכלתי עכשיו גם לדמיין על מה הוא חלם. לקחתי את נרתיק התפילין והציף אותי לפתע חום גדול. הרוכסן היה קרוע ואני יכול להישבע שהרגשתי לחלוחית. הרי לא אני זה שגרם לרוכסן להתבלות. אני הנחתי את התפילין מעט מאוד זמן בשביל שכך ייראה הנרתיק. כנראה שאבא פתח וסגר את נרתיק התפילין פעמים רבות. אולי דיבר אליהן? אולי התפלל איתן?

למחרת בבוקר, קמתי מוקדם. נסעתי לבית החולים ושחררתי את טובה שעדכנה שאין מה לעדכן.

ליטפתי את ראשו של אבא ונשקתי לו על המצח. לחשתי לו מה שלחשתי באוזנו והרגשתי שיש עדיין חדר בלב ששומע אותי. חיבקתי אותו חזק ודמעתי נשרה על לחיו. נישקתי אותה. וכיוונתי לנשק את כל הדמעות שהעליתי על לחייו בחייו. הוצאתי את התפילין בעדינות מהנרתיק. הפשלתי את השרוול שלי וברכתי לאט לאט את הברכה. התחלתי ללפף סביב הזרוע. הנחתי תפילין של ראש והידקתי את של יד על האצבע.

שלחתי מבט אל עבר המוניטור שהראה עליות וירידות קלות. התחלתי לומר: "שמע ישראל ה' אלוקינו, ה' אחד". הארכתי בתיבת "אחד" כפי שאבא לימד אותי, ובאותו הרגע בדיוק התארך לו במוניטור קו אחד ארוך.

קשור. ועוד איך קשור. קשור היטב.