עם היוודע שנשבה ארון הקודש, החלו העיניים דומעות על כי חסר העולם איש גדלות.
אמרו חכמינו: "כל המוריד דמעות על אדם כשר, הקב"ה סופרן (את הדמעות) ומניחן בבית גנזיו" (שבת קה,ב), כך הובא בשו"ע (יו"ד שדמ,א), לאמור שכך ראוי להיות!
מה הוא "בית גנזיו"?
פירש המהרש"א: משמעות הענין שסופרן הקדוש ברוך הוא ומניחן בבית גנזיו – דמחשיב זאת בכלל יראת שמים; כי כך אמרו חז"ל: "אמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: יראת ה' היא אוצרו" (ברכות לג, ב).
כשנפטר אדם כשר והלב מבקש לבכות, עצם ההרגשה שיש להוריד דמעות היא סימן להתעוררות יראת שמים. ואם השומע בוכה ממש, וככל שמוסיף ובוכה יותר ודמעות רבות ניגרות מעיניו, הקב"ה סופרן. הדמעות הן הוכחה שהבוכה הבין היטב שהעולם חסר אדם כשר והוא מיצר על כך, והרגשה כזאת נובעת מיראת שמים.
וכאשר נפטר "אדם" גדול, גברא רבה, איש מעלה כזה שהיה "כשר" למהדרין – יש לבכות ללא הפוגות. ואף שנפטר בזקנה ושיבה, סוף סוף חסר העולם אותו אדם גדול.
ועל הרב שמחה הכהן קוק זצ"ל אפשר לומר שספק גדול אם יש דומה לו בדורנו, ועל כך בשורות הבאות.
עם הישמע השמועה אמרתי בליבי: כדאי לכתוב מיד דברים היוצאים מן הלב, עכשיו, עוד לפני ההלוויה. ואכן, את רוב הנכתב כאן כתבתי מיד, כשהדמעות ניגרות.
איש הגדלות, החסיד המיוחד – רבי שמחה הכהן – שאנו עסוקים בהספדו, כונה בביתנו תמיד – מתוך חיבה וקרבת לב – ר' שמחה, ללא תארים, וכך אכנהו במאמר זה.
הרב היה מחנך דגול מצעירותו. בתחילה בישיבת 'מרום ציון' בירושלים, ואחר כך כיהן שנים רבות כראש ישיבה תיכונית בנתניה והעמיד תלמידים הרבה.
לאחר פטירת אביו הגאון רבי רפאל הכהן קוק זצ"ל, אחיינו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, נבחר ר' שמחה לרב בטבריה, תחת אביו; אך בטרם עבר לשרת שם בקודש, לפתע פתאום ארע אסון נורא: הזוג המופלא – אחיו הרה"ג רבי שלמה זצ"ל, ורעייתו הצדקת, אחותי הגדולה יהודית ע"ה – נהרגו בתאונת רכבת, בנר רביעי של חנוכה תשל"ב, עם שני ילדיהם: מנחם דן ונחמן נתן ע"ה, וגלגלה ההשגחה העליונה שר' שמחה ימלא את מקום אחיו כרב ואב"ד של העיר רחובות.
בכותרת המאמר הקדמתי – "אהובנו" לפני "קרובנו", ועל אף שהינו קרובי גם מכיוון נוסף – אחיה של הרבנית שרה תחי', אשת אחי הגדול והדגול, גברא רבה, מוה"ר יעקב כ"ץ שליט"א.
הסיבה לכך היא כי אהבתנו אליו אינה נובעת מהקרבה המשפחתית, אלא שכשם שאמרו חז"ל: "איזהו מכובד? המכבד את הבריות" – ובוודאי גם זה מתאים מאוד מאוד לנפטר הדגול! – כך ניתן לומר ברוח דברי חז"ל אלו: איזהו אהוב? האוהב את הבריות. רעיון זה התגלה בכל עוצמתו בר' שמחה. הוא היה אוהב ברמה בלתי רגילה, וכך גם אהוב על הבריות ברמה מיוחדת, במלא מובנן של המילים.
ציין הרב הראשי רבי דוד לאו שליט"א בהספדו בהלוויה, וגם פירט והרחיב ר' מתי דן מתלמידיו, שכאשר בירך ר' שמחה ברכת כהנים, שנוסח ברכתה: "אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה", המילה האחרונה נשמעה והדהדה – יוצאת מליבו של כהן גדול בקדושה ובטהרת לב של האוהב הגדול.
זוכרים אנו שקיים בגופו תמיד את מאמרי חז"ל: "הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות"; "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". ראינו בעליל כיצד אהבתו את הבריות נותנת לו את היכולת לקרבן לתורה. יצוין שהצטיין באהבת הצעירים והילדים ונתן להם תשומת לב מיוחדת.
ומאהבת היחיד לאהבת הציבור: בערה ברב אהבת עם ישראל בכלל. וכבר נכתב אודות מלחמתו הנמרצת בכל לב כנגד הסכמי אוסלו וכנגד פינוי ישובים, וכאש להבה לחם נגד פינוי גוש קטיף.
ומעל כולם – אהבתו היוקדת לכל לומדי התורה, ולמעלה בקודש לנושאי דגלה: רבנים, ראשי ישיבות ומשפיעי תורה מכל החוגים.
יודע הכותב היטב את ייחודו כרב, וזאת מתוך הקרבה אליו בתחום זה. ר' שמחה היה רב לדוגמא מכל הבחינות; מנהיג רוחני, משפיע ומתקן בענייני הפרט והכלל. רב המעורה ומחובר לציבור ולכלל ישראל, לישיבות ולהתיישבות.
לא אוכל לכתוב בפרוטרוטעל נושאים רבים וחשובים שמילאו את חייו, כגון: מוסדות התורה האדירים שהקים והחזיק; נסיעותיו לחו"ל למען המוסדות, ולהשפעה תורנית בכלל; אהבתו לציון וירושלים; הקשר העמוק והפעיל עם ההתיישבות והמאחזים ופעילותו הענפה בנושאים אלו. על כל אלו אפשר לחבר חיבור מיוחד.
*
החלטתי להעלות פרטים שנתקלתי בהם באופן אישי, כזיכרונות אישיים שלישיש ללמוד מהם ולאמצם, בבחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה".
ר' שמחה היה כאח לנו. כך הרגשתי כלפיו תמיד. זכורני כילד את ר' שמחה כבחור, וכבר אז בלטו בעיניי מאור פניו ועדינות נפשו. ולאורך כל השנים, בכל הזדמנות שפגשתי בו, היה נעים לי בקרבתו ודבריו החכימוני.
בתקופת היותי רב בקיבוץ חפץ חיים, שאינו רחוק מהעיר רחובות, הציע לי ר' שמחה שנלמד בחברותא פעם בשבוע במשך כל הבוקר. הוא אמר שהוא מעדיף ללמוד אצלי (כדי 'לברוח' בוקר אחד בשבוע מהעיר…], ולחילופין – פעם בשבוע אני אבוא לביתו. חברותא זו נמשכה כשנה. למדנו נושאים אחדים מהשורש בגמרא ואחר כך בפוסקים, בעניינים הלכתיים מגוונים. בדרך כלל היה הלימוד הכנה לשיעורים. עסקנו גם בפתרון בעיות מעשיות שעלו ברבנות.
הייתה זו תקופה נעימה מאד; התנהלותו בלימוד הייתה תמיד בענווה, ושמע אותי כחכם ממנו (למרות שהיה מבוגר ממני בכחמש עשרה שנה). תמיד התעניין ב'שימוש' שעשיתי בחסדי ה' אצל מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל.
כשנבחרנו לרבני העיר מעלה אדומים, עמיתי הרב מרדכי נגארי ואני, נסענו לפגישה משולשת, לקבל עצות טובות והדרכות מעשיות כיצד לנהל את הרבנות שלנו.
הייתה בכך תועלת עצומה! עד היום אני זוכר את רעיונותיו של הרב, שהיה לנו דוגמה חיה כיצד לנהל רבנות, מחד בענווה ומאידך ביד רמה. הרב דיבר על היחס לגבאים, בקשר לשיתוף בינינו, ועוד. יצאנו מצוידים ומחוזקים, היינו מוקסמים מאישיותו בכלל, שהלכה והתעלתה בעינינו, ומרב מוצלח שינק מהדורות הקודמים והינו מקובל ושייך לכל החוגים.
ראיתי את הרב עשרות פעמים במשך השנים – מרצה, נואם ומלמד, בהזדמנויות שונות ובקהלים שונים. תמיד היה מה לשמוע, והדברים ניתנו במתיקות ונעימות מיוחדת שמעטים ניחנו בה… לא פעם שמעתי דברים היוצאים מן הלב, לב טהור, פעמים השתתפות כנה בשמחה או להפך; פעמים בענייני ציבור שלקחם ללב, ועורר עצמו ואחרים להתפלל.
הייתה שבת אחת מיוחדת בה התארחנו בבית הרב ורעייתו האצילה הרבנית נחמה שתחיה בבריאות איתנה. באותה שבת ראיתי הכנסת אורחים למופת והנהגות יפות של בית הרב; שקיעה בתורה וכובד ראש מלוות בשמחת חיים. הייתה זו שבת למען ההתיישבות שאורגנה על ידי רבני יש"ע שהתפזרו לדרוש ולמסור שיעורים בענייני יישוב הארץ ומסביב לנושא זה. הרב הוא שיזם והוא שניצח על הפעילות של אותה שבת, שהיו לה הדים בעיר רחובות וגלים בכל הארץ. אחרים למדו ועשו כן גם במקומות אחרים.
אספר כאן חוויה מיוחדת. השתתפתי פעמים רבות בכינוסי רבנים (של 'אריאל') במקומות שונים בארץ, שנמשכו ימים אחדים, כולל שבת. עצם השתתפותו של ר' שמחה עם הרבנית נחמה תלחטו"א, נתנה מעמד מכובד וחן מיוחד לכינוס. תמיד נתן לו הרב דוד שפירא שליט"א מקום מיוחד בתכנית הכינוס, בדרשה או שיעור או שניהם, ולא רק כדי לכבדו, אלא משום שידע שכולם אוהבים ונהנים מדבריו. קשה לפרט יותר, וכאן אני מגיע לעיקר.
כשהכינוס נערך במקום שאין מחנכים בו לשמירת התורה והמצוות, כגון בכפר גלעדי לדוגמה, ר' שמחה יזם שהוא יבקר יחד עם עוד רבנים המתאימים ורוצים בכך בבתי הספר המקומיים, וידברו לפני התלמידים בכיתות השונות, כשהדבר תואם מראש עם ההנהלה (עזר לו בכך הרב דוד שפירא הנ"ל). הוא שכנע את הרבנים שחשב אותם לראויים ל'מבצע' כך: איך ייתכן שמבלים כאן כל כך הרבה רבנים חשובים, ולא ינצלו את המקום והשעה להביא את דבר ה' למקום. הדבר הצליח מאוד, הרבנים התקבלו הרבנים בכבוד הראוי, והעיקר – הילדים והנוער האזינו והתעניינו.
זכורני שפעם, מתוך הפעמים שאני זוכר, אמר שכדאי לדבר גם עם הבוגרים יותר, ויזם שבערב בו הם מתכנסים ומבלים ידבר לפניהם ויביא דבר ה' באוזניהם. הייתי שותף בפעילות בבתי הספר, ובערב הנזכר הייתי רק נוכח. שמעתי את השאלות של החבר'ה, בנים ובנות, ואת תשובותיו המחכימות שאמר בעוז ובנעימות. התקיים בו בלי ספק אז, כמו – מסתמא – באין סוף פעמים בחייו, הפסוק: "ישראל אשר בך אתפאר"; ומי יודע היכן נקלטו הזרעונים של יראת השמים שזרע.
מאז הרגשתי שלהליכותיו הנעימות, אהבת הבריות שלו ומאור הפנים, היו כוח משיכה לחבור אליו ולרצות בקרבתו, ומתוך כך היתה לו היכולת לקרב.
לא אמנע מלהזכיר שראיתי בעיניי ושמעתי ממנו באוזניי כיצד פעמים בערה בו קנאות מסוימת, והיה מעין "פנחס קנאה" על אירועים מסוימים, כגון: החלטות ממשלות נגד תורה, נגד התיישבות, ובהיוודע לו על חוקים מעוותים הפוגעים ביהדות ובמוסר או על הנהגות לא ישרות, והיה ניכר שלקח את הדברים לעומק לבו הטהור. תינה על הצרה בקול וחשב מה הוא יוכל ומה יכולים אחרים לפעול ולעשות בנידון, והוא נרתם להפעילם.
הרבה אנשים הינם מבקרים ושחים מעומק לבם, אך מעטים הם שמתוך כך ניגשים לעשות ולפעול או להפעיל אחרים. ואם אינך יכול לעשות, לפחות תתפלל ממעמקי הלב. כך נהג הרב שאנו עוסקים בהספדו.
*
אסיים בשלוש זוטות מאירות ששמעתי ממנו, המאפיינות את אישיותו.
א. אומרים אנו בברכת התורה: "הערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו וכו'", ומיד אחרי קטע זה ממשיכים באותה ברכה "ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה".
לכאורה יש כאן שני נושאים? ולא כן! לימדונו מנסחי הברכה שכאשר אנו משתוקקים שדברי תורה יהיו ערבים בפינו, ומה עוד כשזכינו ואכן הינם ערבים בפינו, הסיכויים גדלים שהצאצאים יגדלו בתורה ויהיו "יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה", וכך גם ביחס ל"צאצאי עמך בית ישראל".
ב. הוסיף ואמר על נוסח ברכת התורה: ילד וילדה רכים, שבקושי יודעים לברך, כבר אומרים בכל יום "ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה". בעודם קטנטנים כבר מחדירים לליבם שהם חוליה בשרשרת הדורות, ושהם שואפים שהם וצאצאיהם יהיו מחוברים בתורה, דבר שאינו קיים בשום אומה ולשון.
ג. היה אהוב עליו במיוחד קטע מתוך דברי הרמב"ם בספר המצוות עשה ג', בתוך מצות "אהבתו יתעלה". שמעתי את ר' שמחה משמיע אותו בהתלהבות כמה פעמים, וכל פעם ברגש מיוחד.
"… מצוה זו כוללת גם כן – שנדרוש ונקרא האנשים כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו.
וזה כי כשתאהב אדם, תשים לבך עליו ותשבחהו ותבקש האנשים לאהוב אותו, וזה על צד המשל.
כן כשתאהב הא־ל באמת – כמה שהגיעה לך מהשגת אמיתתו, הנה אתה בלא ספק תדרוש ותקרא הכופרים והסכלים לידיעת האמת אשר ידעת אותה. ולשון ספרי ואהבת את ה' וכו' – אהבהו על הבריות כאברהם אביך שנאמר 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'. ר"ל כמו שאברהם בעבור שהיה אוהב השם כמו שהעיד הכתוב (ישעיהו מא) 'אברהם אוהבי', שהיה גם כן לגודל השגתו – דרש האנשים אל האמונה מחוזק אהבתו, כן אתה אהוב אותו עד שתדרוש האנשים אליו".
כשהביא דברים אלו היה מתבטא שיש להדביק את האחרים באהבתו.
יהיו הדברים לעילוי נשמתו בגן עדן, ויצטרפו להמון זכויותיו – שאין לשער.