יום הולדת הוא יום של התבוננות וחשבון נפש וגם יום של שמחה והודאה לה'. מתבוננים על מה שהשגנו וקיבלנו עד כה ומקבלים קבלות טובות לעתיד. גם יום העצמאות הוא יום הולדת ואנחנו צריכים להתבונן על המתנה הגדולה שעם ישראל קיבל לפני שבעים שנה, להודות על העבר ולהתפלל על העתיד.
כמה שנים אחרי נפילת מסך הברזל בברית המועצות, כשהפעילות של חב"ד כבר לא הייתה מחתרתית ופעילות ענפה של השליחים נתנה את אותותיה, התקיים כינוס שבו הציגו את הפעילות בפני כמה עשרות אנשים. במרכז הכינוס הקרינו סרט שתיאר את ההתעוררות הרוחנית בקרב היהודים אחרי שנות השממה הרוחנית המוחלטת תחת השלטון הקומוניסטי. בסיום הסרט צולמו יהודים רוקדים ריקוד חסידי ברחבת הקרמלין במוסקבה. אחרי שהסתיים הכינוס, הבחין אחד המארגנים ביהודי מבוגר שנשאר יושב בקצה האולם. הוא ניגש אליו כדי לברר אם הוא צריך משהו. היהודי המבוגר היה נרגש מאוד. הוא עלה לארץ מרוסיה כמה שנים קודם לכן, ואמר לשליח הצעיר "אתם לא מבינים איזה נס ראינו עכשיו על המסך. מי שלא חי תחת השלטון הקומוניסטי ואימת הק.ג.ב., לא יבין מה זה לראות קבוצה של יהודים בלבוש חסידי רוקדים ברחבת הקרמלין. לפני שנים מעטות הדבר הזה היה דמיון מוחלט. למי שלא חווה את עוצמת החושך קשה לי להסביר את גודל הנס, זה דבר שאינו בגדר הטבע. נס גמור". רובנו גם לא חווינו את עוצמת החושך של ימי השואה ורק שמענו וקראנו על כך, ולכן יותר קשה לנו להבין ולהרגיש את גודל הנס שבהקמת המדינה, אך זהו נס גמור. בליל הסדר חייב כל אחד "לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", העבודה היא להרגיש את היציאה מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה, וגם כאן יש עניין דומה. בתוך כמה שנים המצב של עם ישראל השתנה לחלוטין. ממציאות של אלפי יהודים שנחנקים מדי יום בתאי הגזים ועולים בסערה השמימה דרך הארובה באושוויץ, למציאות שיהודים נלחמים ומכים באויביהם, כובשים את ירושלים וחיים במדינה יהודית משלהם. אם היינו מספרים ליהודי באחד הבלוקים באושוויץ מה עתיד להיות כאן בעוד כמה שנים, הוא לא היה מאמין.
ה'אבן עזרא' כותב על מלחמת עמלק, שזה נס שעם של עבדים שלא מכבר יצאו מתחת עול השעבוד המצרי מצליחים להילחם באויביהם. בגמרא בסוף מסכת בבא מציעא מובא שאם רועה צאן היה מתעורר ברוח גבורה להילחם בחיות שרוצות לטרוף כבשים מהעדר זה נחשב "ניסא זוטא" (נס קטן). גם השינוי ממצב של יהודים מושפלים ונתונים לאכזריות המפלצת הנאצית למצב של יהודים שמתעוררים "להיקהל ולעמוד על נפשם" בארץ הקודש הוא נס.
בתל אביב שלפני שבעים שנה גרו לא מעט אדמו"רים וצדיקים כמו האדמו"ר מבעלז והאדמו"ר מסדיגורא. האדמו"ר רבי אברהם יעקב מסדיגורא המכונה ה'אביר יעקב' על שם ספרו, גר בזמנו בווינה בירת אוסטריה. הנאצים ימ"ש רצו להשפיל את היהודים. הם ציוו על כל הרבנים וראשי הקהל בווינה לעמוד ברחוב הראשי ולטאטא את הרחוב. ה'אביר יעקב' קיבל על עצמו באותם רגעים, שאם יזכה ויעלה לארץ ישראל הוא יטאטא את הרחובות של ארץ הקודש. ואכן, הוא עלה לארץ והתיישב בתל אביב וכל יום לפנות בוקר היה יוצא לרחוב עם מטאטא ומקיים את הבטחתו, עד שגילה שאחד מחסידיו עוקב אחריו ואז הפסיק לטאטא את הרחוב. מה היו הכוונות של הרבי מסדיגורא כשהוא טאטא את רחובות תל אביב אפשר רק לנסות לשער; אבל אין ספק שבשעה שהוא החזיק את המטאטא בידו, לבו היה מלא הכרת טובה והודאה לה' על שהוא זוכה לשבת בארץ הקודש, לעומת אדמו"רים ורבנים אחרים שנשארו באירופה הבוערת.
היה עוד אדמו"ר חשוב שגר בתל אביב באותה תקופה, ה'אהלי יעקב' מהוסיאטין, חתנו וממשיך דרכו של רבי ישראל מהוסיאטין. גם הוא כמו ה'אביר יעקב' השתייך לבית רוז'ין. בפסח של שנת תש"ח, כמה שבועות לפני הכרזת המדינה, הוא דרש בפני חסידיו ואמר שבעשור האחרון, שנות השואה, עם ישראל נמצא במצב של "וימש חושך" – חושך עבה ונורא, וכאשר הכריזו באו"ם על הקמת בית יהודי לעם ישראל בארץ הקודש היה זה בבחינת קו של אור בתוך החושך. על השאלה, למה חשובה הכרת האומות בצורך להקים שלטון יהודי בארץ ישראל, השיב ה'אהלי יעקב' שעל הפסוק שאומר עשו ליעקב "יש לי רב, אחי יהי לך אשר לך" כתוב במדרש, שכאן הודה עשו ליעקב על הברכות. וכי יעקב צריך את ההכרה של עשו בברכות שקיבל מיצחק? אלא מכאן הוכחה שיש ערך חשוב בהכרה של עשו. אחרי שהוקמה המדינה היה ה'אהלי יעקב' עורך טיש בכל ליל יום העצמאות.
יש מנהג לומר פרק תהילים לפי מניין שנותיו של האדם. יוצא שביום ההולדת השבעים, כשמתחילים את שנת השבעים ואחת, יאמרו את פרק ע"א בתהילים. בפרק ע"א בתהילים יש פסוק (כ') קצת מטלטל "אשר הראיתני צרות רבות ורעות, תשוב תחייני ומתהומות הארץ תשוב תעלני". הפסוק הזה מזכיר לנו את הצרות הרבות והרעות שהיו מנת חלקנו ואיך ה' יתברך העלה אותנו מתהומות הארץ אל ארץ ישראל. אין לשער את העלייה הזו מתהומות הארץ, מהשפל הנורא של השואה ועד למצב שבו אנחנו עומדים היום, שבעים שנה אחרי קום המדינה.
הגאון מווילנא כותב בסוף פירושו ל'ספרא דצניעותא', שהנבואה המדמה את עם ישראל לעצמות יבשות הייתה מתאימה למצב שלנו אחרי חורבן בית המקדש ובתחילת שנות הגלות, אך עתה (בתקופת הגר"א) לא נשאר מעם ישראל כי אם "תרווד של רקב עצמות". ואם בדור שחיו בו גדולי עולם כמו הגר"א ותלמידי המגיד ממזריטש ועוד צדיקים ותלמידי חכמים, נחשבנו כ"תרווד של רקב עצמות", איך היינו נחשבים אחרי השואה?
בהגדה של פסח אנחנו דורשים את המילים "ואותנו הוציא משם", ולומדים שהיציאה מעבדות לחירות ומאפלה לאור גדול שייכת אלינו ממש, לכל אחד ואחת, ו"לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל ולשבח".
במחקר שעשו על תנובת החלב של הפרות בעולם כולו נמצאה הפרה הישראלית כמי שמניבה חלב בעשרות אחוזים יותר מכל פרה אחרת בעולם. אכן ארץ זבת חלב. מדינת ישראל מובילה בעולם בתחומים רבים ומגוונים ואיכות החיים עולה בהתאם. טוב לחיות פה. אנחנו מציינים שבעים שנה לקום המדינה, ואם נשים לב נבחין שאת המילה "שבעים" אפשר גם לקרוא בשין שמאלית, מלשון שובע. צריך זהירות, שהשפע שה' מרעיף עלינו לא יהיה לנו לרועץ בבחינת "ואכל ושבע ודשן".
אבל לא רק שפע גשמי יש לנו. מרכז התורה חזר אחרי שנות הגלות הארוכה לארץ ישראל. במדינת ישראל יש רבבות בחורי ישיבה ואברכים המקבלים תמיכה ממשלתית ויכולים להשקיע את כל זמנם וכוחותיהם בלימוד התורה. כל ראש ישיבה וראש כולל יודע, שמקורות המימון הבטוחים והיציבים ביותר עבור תלמידיו הם תמיכה ממשלתית מכספי המדינה. עד היום השקיעה מדינת ישראל בתמיכה בלומדי תורה ובמוסדות תורניים מיליארדים רבים. אחרי שמרכזי התורה באירופה נחרבו בשנות השואה, מדינת ישראל היא אחד הגורמים העיקריים לבנייתו המחודשת של עולם התורה. ראיתי פעם איך מתכוננים לביקור של תורם גדול שמחזיק הרבה לומדי תורה. כל הישיבה 'לבשה' חגיגיות. תלמידי הישיבה קידמו את פניו בשירה סוערת של "ימים על ימי מלך תוסיף", ראשי הישיבה הפליגו בשבחו ולאחר מכן נערכה סעודה לכבודו. ה' יתברך דואג לקיום ולהתפתחות של עולם התורה באמצעות 'הגביר הגדול' מדינת ישראל וגם על כך אנו צריכים להודות לו, לפחות כמו שמודים לתורם של הישיבה או הכולל.
אם נתבונן על השפע הנפלא שה' מרעיף עלינו אי אפשר שלא להתפעל ולהתרגש. צריך להודות לה' על כל המתנה הנפלאה שקיבלנו ולהתפלל ולבקש שנזכה בקרוב לגאולה השלמה.