הרב אייל יעקובוביץ', ראש ישיבת ההסדר צפת
אחרי ההפגנה הגדולה בצפת שאלתי את מפקד משטרת צפת: אחרי מי אתם רודפים, אחרי אלו שבאמת אכפת להם? הייתם מעדיפים אנשים שיום אחרי שמרוצצים גולגולת של אישה בישראל, ישבו בבוקר בבית קפה, או כאלה שיצאו לרחובות לצעוק ויעצרו את החיים? אלו מלח הארץ, אלו החיילים הכי טובים, המנהיגים של הדור הבא!
הקושי שלנו יושב כבר על פצע על גבי פצע. המשטרה שמרשה לעצמה לשלוט פה על האנשים במדינה כאילו כולם פושעים מרגע יציאתם מדלת ביתם, הניכור שיש בין אנשים באופן כללי ואובדן ההבחנה בין אח לאויב. לברוח מהמשטרה זה לא תקין, אבל להתייחס לבחורים טובים כאילו יש פה מחבל בזירת פשע ולא אח שכואב לו, היא מעוותת מיסודה.
חוסר ההבדל הזה בא לידי ביטוי כשחייל מתחמק מבקבוק תבערה והוא לא יודע אם לירות, או בפיגוע בטל מנשה שבו נרצחה אסתר הורגן הי"ד, כשאויבינו נשאו ראש באכזריות תהומית על ישראל.
התורה אומרת: "וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם". הגמרא מתארת זאת כך: תינוק חי – חולדה בדלה ממנו. לעומת עוג מלך הבשן שמת – שעכברים אוכלים אותו. אם עם ישראל הוא תינוק שחי, החולדות – שונאי ישראל בדלים ממנו!
הקורונה הפכה להיות רק הפתיל לחבית הנפץ של משברים באחדות העם בין אנשים, בתוך הבית. הפנים האמיתיות של עם ישראל הן פנים של אנושיות ואחדות זה כלפי זה, כך היה וכך יהיה. אך אנחנו נמצאים בתקופה לא קלה, בה הקב"ה ממש מוליך אותנו מנקודה לנקודה, ואנחנו שוברים את השיאים של עצמנו בהתמודדות החברתית הלאומית והאישית שלנו.
יש כאן שאלה שורשית רוחנית ועמוקה, אנחנו עומדים מול שבר רוחני עמוק, משבר של שאלת זהות עמוקה: עולות שאלות של מה טפל ומה העיקר, מהו השורש, מהם החיים, מי אני, מי אנחנו? ברור שאנו רוצים להיות בריאים, שאנשים יוכלו להסתובב בחוץ ושתהיה כלכלה מפותחת. אך האם זו המטרה שלנו? שנה שלמה זה הנושא בו אנחנו עסוקים כל היום! השאלה הגדולה היא מה משדרות העיניים והלב, מה משדרת הנשמה, מה זה יהודי, מה זה בן אדם?
המבחן שלנו הוא לא כמה אנשים נדבקו היום והאם ניכנס לסגר, זה חשוב אבל זה הפך להיות כל העסק. בתור יהודים אנחנו מופקדים על השאלה מי אנחנו ולשם מה אנחנו כאן, מה זה עם ישראל ומה תפקידנו בעולם, מה זה יהודי ומה זו הארת פנים בתוך המצב הזה. כמה חשוב להחזיר לעם ישראל את הנקודה האלוקית שעומדת בזמן הזה במבחן עצום ונורא – להחזיר לעם ישראל את הפנימיות והחיבור.
בתקופה של הסתרת פנים, של ניכור, פחד, לחץ ומסכות, עלינו לראות כערך את החיבור, את הארת הפנים, הפנימיות; את התוכן של החיים, את שמחת האמונה והביטחון בה', את אהבת ישראל. יש לנו תפקיד עצום בדבר הזה, שורש המערכה הוא להתחבר לנקודה הפנימית. להשיב את האנרגיה החיובית בתקופה כזו.
באוויר משוטטות רוחות קשות והן מגיעות לכל מקום, מהפוליטיקה הזוועתית אחרי שלוש מערכות בחירות ועוד אחת בדרך, מערכות של שליליות והכפשה, שני ראשי ממשלה שלא יכולים לדבר אחד עם השני. ועד מקומות שלא היינו מצפים שזה יגיע לשם, לתוך בתי המדרש, לתוך הבתים, בין הורים לילדיהם ובין ההורים לעצמם. זה באוויר. אין מקום סטרילי.
אתם ודאי חושבים, זירת האירועים האמיתית איננה בצפת. היא אי שם מול המטה הארצי או בין כוכב השחר לרימונים. נכון, יש הרבה מה לעשות שם. אבל דעו לכם שהזירה האמיתית היא בשורשי הדברים, בעומק. אנחנו כחברה מצויים כעת בצומת דרכים. לא אגזים אם אומר שהמפעל שלנו בארץ, מפעל שיבת האומה לארצה, עומד כעת למבחן. מבחן אהבת חינם או חלילה ההיפך. מבחן בו אם ניכשל מצבנו יהיה עגום. התמונה העולה לעינינו, בהשגחה, אחת אחרי השניה, היא תמונת ראי. לוחם צה"ל שמהסס להגיב על מחבל אויב, ערבי שרוצח באכזריות ושוטרים המתאכזרים לנערי בני ישראל. התמונה הזו היא המערכה שלנו. מי אנחנו ומה באנו לעשות כאן, למרות הניסיון הקשה של לחץ הקורונה.
שואלים אותי: הרב, מה לעשות? ואני עונה שלא תמיד זו השאלה העיקרית, מה לעשות. יש פתגם: 'מי שיש לו פטיש ביד, רואה כל בעיה כמו מסמר'. לפעמים הקב"ה מעביר אותנו נסיונות קשים שאין לנו מה לעשות בהם. השאלה היא איך אנחנו עוברים אותם. האם נשאבנו לתהומות או הרמנו ראש לשמים. זאת מלאכת קודש שעלינו לעבור בימים אלו. יש כאלה שיוצאים להפגין ברחובות מכאב. לא יכולים לעצור עצמם מלצעוק. קדושים. יש כאלה שמתגברים ומחזיקים את השכינה פועמת בלב בית המדרש, קודש קדשים.
רק שנזכור לא לכבות את האש בשמן. לא לכבות את השנאה בעוד שנאה.
איזו השגחה שבעצם הימים האלה שולח לנו הקב"ה את אחינו הגיבור יהונתן, יורד מכבש המטוס, מנשק את אדמת הארץ ואומר בשמו ובשם אשתו – "אין מי שגאה יותר במדינה הזו או במנהיג שלה יותר מאיתנו. זו מדינה נהדרת, יש לה עתיד מזהיר. היא העתיד של העם היהודי. אנחנו לא הולכים לשום מקום".
ממש "מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק".
יהונתן נעצר לפני שלושים וחמש שנה אחרי שהעביר מאות אלפי מסמכים לישראל. חלקם שימשו לתקיפת מפקדת אש"ף בתוניס ואחרים תרמו לתקיפת הכור האטומי בעיראק. מחשש לפגיעה ביחסי ישראל וארה"ב, התנערה ישראל מלהזדהות עם מעשיו, כביכול היתה זו יוזמה פרטית שלו. בהסדר טיעון שכלל הפללה של ישראל על כל מה שיהונתן עשה, הגיעו להסכמה כי יהונתן ירצה עשר שנים במאסר. ימים לפני גזר הדין העלילו בכירים אמריקאיים על ישראל שאת המידע שיהונתן מסר העבירה ישראל לבריה"מ (מה שמופקע לחלוטין בשל העוינות בין השתיים) תמורת שחרור אסירי ציון. המידע הזה כביכול, הביא לתפיסת כמה סוכנים אמריקאיים בבריה"מ ומותם. בשל כך, בהפתעה גמורה נגזר על יהונתן מאסר עולם, עם המלצה לא לשחררו לעולם.
גם לאחר שנתפסו סוכנים רוסים באמריקה שהודו שהם אלו שהעבירו את המידע לבריה"מ, הדבר לא עזר וגזר דינו של יהונתן נותר כשהיה. רק מבחינה פרוצדורלית. הזוי.
מה שהזוי עוד יותר הוא שכדי 'לא להעכיר את היחסים עם אמריקה', שנים רבות ישראל לא השתדלה בעבור יהונתן והוא נרקב בכלא ללא סיבה. גם הכוחות היהודיים בארה"ב, שיש להם השפעה רבה שם, לא העלו כלל את הנושא, מחשש לא להיראות טוב בעיני הפריץ.
וכאן מגיעה ההפתעה. למרות ועל אף כל זאת, יהונתן נשאר מאמין גדול בעם היהודי, בארצו, בחשיבותה של מדינה ישראל, ואהבתו ואמונתו בנו לא נפגמה. במהלך מאסרו דובר על הסכם שחרורו תמורת אסירים פלסטיניים בישראל. יהונתן סירב אפילו להתייצב לפני ועדת השחרורים כדי לדון בעניין.
מי שעולה מכל הסיפור הזה כשושנה בין החוחים היא אסתר פולארד. ממניעים של הערכה אליו, טרחה והגיעה אליו כשישב מאחורי שלושה עשר מנעולים בכלא השמור ביותר בארה"ב, בודד ועזוב. היא הפיחה בו תקוות חיים והעניקה לו הערכה וסיבה לחיות. הם נישאו, ומאז היא לא הפסיקה להעלות את עניינו על סדר היום. לאט לאט מאמציה נשאו פרי. היא גיבורת ישראל.
ואנחנו, שיודעים אכזבות רבות מהתנהלותה של המדינה, לצד עמידתנו בשער להתריע מפני עוולות, כי אכפת לנו, יכולים ללמוד היום איך מתוך האדמה החרוכה נובט עלה ירוק. רוחות וגשמים מצליפים, השמש מכה, אך בה בעת השורשים מתהדקים, ועוד נכון היום.
תזכרו את האמונה של יהונתן פולארד, את ראייתו לטווחים ארוכים, זכרו את הצדיקים שאנחנו הולכים לאורם. תזכרו את הבעל שם טוב, את רבי נחמן שמדבר על המוכיח הראוי, זה שמעורר ריח טוב בנשמות. תזכרו את רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ואת הרב קוק, ותביאו אור. סומך עליכם.
