פרשיות המשכן הארוכות, ואיתן ספר שמות כולו, מגיעים לסיומם בשיא מרהיב: "וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן". זה היה ייעודו של המפעל הגדול הזה: להוריד את ה', כביכול, מהשמיים לארץ.
זהו מהלך רב חשיבות, ועדיין אפשר לתהות מדוע נדרשה התורה לאריכות פרטנית כזו. שלושה־עשר פרקים, מוקדשים לציווי ובניית המשכן וכליו. הרי המשכן היה לכל היותר בית עראי לשכינה, המתאים לשנות הנדודים במדבר עד להקמת המקדש. מדוע מקדישה התורה מקום רב כל כך למבנה שמעצם מהותו נועד לפרק זמן מסוים?
התשובה עמוקה ומשַנת־חיים, אך כדי להגיע אליה עלינו להתבונן תחילה בכמה עובדות בולטות לעין. ראשית, הלשון המשמשת את התורה בפרשת פקודי מזכירה עד מאוד את זו שבסיפור הבריאה:
בראשית א־ב | שמות לט־מ
וַיַּרְא אֱ־לֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד | וַיַּרְא מֹשֶׁה אֶת כָּל הַמְּלָאכָה, וְהִנֵּה עָשׂוּ אֹתָהּ; כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' כֵּן עָשׂוּ
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם | וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד
וַיְכַל אֱ־לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה | וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה
וַיְבָרֶךְ אֱ־לֹהִים… | וַיְבָרֶךְ אֹתָם מֹשֶׁה…
… וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ |וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו
ניכר שהתורה רוצה לחבר את בניין המשכן אל בריאת העולם. אבל איך ולמה?
המבנה המספרי של שני הקטעים מחזק את הקשר. כידוע, מספּר המַפתח בסיפור הבריאה הוא 7. מתוארים בו 7 ימים, והמילה "טוב" מופיעה לאורכו 7 פעמים. בפסוק הראשון בתורה יש 7 מילים, ובפסוק הבא אחריו – 14. המילה "ארץ" מופיעה בפרשיית הבריאה 21 פעמים, המילה "א־להים" 35, וכן הלאה.
כך גם בפרשת פקודי. הביטוי "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה" מופיע 7 פעמים בתיאור הכנתם של בגדי הכהונה (שמות לט, א־לא), ו-7 פעמים נוספות בתיאור הקמת המשכן והצבת כליו בידי משה (מ, יז־לג).
הימצאותה של ו' החיבור בתחילת ספר שמות, "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת", רומזת כי התורה רוצה שנראה את החומשים בראשית ושמות כרצף מחובר. ועובדה מעניינת אחרונה: אחד הכלים הסגנוניים האופייניים לתורה היא תבנית הכיאזמוס, סימטריית הראי. היא יכולה להופיע ברמת המילים הבודדות, כגון "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ": "שפך" ו"ישפך" בהתחלה ובסוף, "דם" ו"דמו" שנייה ושנייה־מהסוף, ו"האדם" ו"באדם" במרכז. התבנית פה היא אבג־גבא. תבנית זו מאפיינת במקרים רבים פסקאות, פרשיות, ואף יחידות בהיקף גדול יותר.
חזרה אל נקודת ההתחלה עשויה אם כן לסמל בתורה סוג של חתימה. כך קורה בסוף ספר שמות. באחת משיחותיי הקודמות לפרשת פקודי חילקתי את ספרי בראשית־שמות לעשר חוליות עלילתיות הבנויות בסימטריית ראי; השתיים שבקצוות הן סיפור הבריאה וסיפור בניית המשכן. השקה זו של סיפור המשכן עם בריאת העולם מזכירה לנו את תחילתן של כל ההתחלות, עת ברא אלוקים את השמיים ואת הארץ. ההבדל הוא שהפעם בני אדם היו הבוראים; בני ישראל, בתרומותיהם, בכישרונותיהם ובעמלם.
במילים פשוטות: ספר בראשית מתחיל באלוקים היוצר את העולם כבית לבני האדם. ספר שמות מסתיים בבני אדם, בני ישראל, היוצרים את המשכן כבית לאלוקים. אבל ההקבלה עמוקה הרבה יותר מכך. והיא נוגעת לעצם מהותו של ההבדל בין קודש לחול.
האר"י, המקובל הגדול רבי יצחק לוריא, טבע את מושג ה"צמצום". הציקה לו שאלה: אם אלוקים קיים, איך יכול העולם להתקיים? הרי אלוקים אינסופי, ואין שום נקודה בחלל ובזמן הפנויה ממנו – וכיצד ידחק הסופי את האינסופי? עצם קיומו של אלוקים אמור לפעול כחור שחור המאיין את כל מה שבסביבתו. דבר אינו יכול לברוח מחור שחור, אפילו גלי אור: עד כדי כך אדיר כוח הכבידה שלו. באותו אופן, שום ישות פיזית או חומרית אינה אמורה לשרוד ולו לרגע בנוכחות הישות האלוקית המוחלטת והטהורה. תשובתו של האר"י הייתה שכדי לאפשר לעולם להתקיים צריך היה אלוקים להסתתר, לסנן את נוכחותו, להגביל את הווייתו. להצטמצם.
וכאן נכנסים לתמונה הקודש והחול. המילה חול, במובנה זה, באה מן השורש חל"ל. כי אכן, החול הוא החלל הפנוי: המרחב שהתפנה עת הצטמצם הקב"ה כדי לאפשר את קיומו של עולם פיזי. החלל מרוקן, כביכול, מן האור האלוקי הטהור.
ואילו הקודש הוא תוצאתו של תהליך מקביל בכיוון ההפוך. אנחנו, בני האדם, מפנים חלל מסוים כדי שנוכל להרגיש את שכינת ה' בקִרבֵּנו. אנחנו מצטמצמים. אנחנו עושים זאת בכל פעם שאנו מסיטים הצידה את יצרינו ואת רצוננו כדי לפעול לפי רצון ה'.
מכאן אריכותן של פרשיות המשכן: ריבוי הפרטים נועד להראות כי המשכן על כל תגיו ודקדוקיו לא היה המצאה אנושית אלא תכתיב אלוקי. משום כך, המקבילה בפרשה זו למילה "טוֹב" שבסיפור הבריאה היא הביטוי "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". כאשר אנחנו מבטלים את רצוננו מפני רצון ה', אנו יוצרים קודש. בתמצית: החול הוא החלל שאלוקים יצר למען האדם. הקודש הוא המקום שהאדם יוצר למען האלוקים. ושני החללים הללו נוצרים באותה דרך: במעשה של צמצום עצמי.
וכך, לאורך שישה ימים בשבוע, ימי החול, ה' מפנה לנו חלל כדי שניצור. ביום השביעי, בשבת קודש, אנחנו מפנים חלל לה', בהכריזנו שאנחנו יצוריו. ומה שנכון באשר לזמן, נכון גם במרחב. ישנם מרחבים של חול, שבהם אנחנו מקדמים את מטרותינו שלנו. וישנם מקומות קדושים שבהם אנחנו פותחים את עצמנו, את כולנו, ללא סייג, למטרותיו של אלוקים.
ואם כך הוא, לפנינו רעיון שהשלכותיו משנות־חיים. ההישג הנעלה ביותר איננו ביטוי־עצמי אלא הגבלה־עצמית: פינוי חלל לדבר־מה אחר ושונה מאיתנו. הנישואים המאושרים ביותר הם אלה שבהם כל אחד מבני הזוג מצטמצם ומותיר לרעהו את המרחב שיאפשר לו להיות הוא־עצמו והיא־עצמה. הורים טובים משאירים מרחב לילדיהם. מנהיגים דגולים משאירים מרחב למונהגיהם. מורים מוצלחים משאירים מרחב לתלמידיהם. הם נמצאים בכל עת שצריכים אותם, אבל הם אינם דוחקים את זולתם, אינם מעכבים אותם ואינם מנסים לשלוט בהם. הם מצטמצמים כך שלאחרים יהיה מרחב לצמוח בו. בדרך זו ברא ה' את העולם; ובדרך זו גם אנחנו מאפשרים לזולת למלא את חיינו באור הדרו.
