יתרו כוהן מדיין בא לדרוש בשלום חתנו משה ובשלום העם שהוא מנהיג. יתרו שומע גדולות ונצורות על יציאת מצרים, אך כשהוא מגיע, הוא אינו שומע אלא רואה, ומה שהוא רואה מטריד אותו. הוא רואה את משה מנהיג את העם לבדו, וסבור שהתוצאה תהיה רעה למשה ורעה גם לעם.
משה צריך ללמוד להאציל סמכויות ולחלוק את נטל המנהיגות עם אחרים. מעניין שזהו אחד משני המקומות היחידים בתורה שנאמר בהם "לֹא טוֹב". המקום הנוסף מדבר אף הוא בגנות היחידיות: "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ". אי אפשר להנהיג לבד. אי אפשר לחיות לבד. אלו הן מן האקסיומות של תפיסת טבע האדם במקרא. המילה 'חיים' צורתה צורת רבים – כמו לאותת לנו שהחיים אינם נחיים ביחידות. התאולוג האנגליקני הנודע ויליאם אִינג הגדיר פעם את הדת כ"מה שהיחיד עושה ביחידיותו". זו איננה גישה יהודית. הנצי"ב מוולוז'ין הציע, בפירושו 'הרחֵב דבָר' על הפסוקים שלנו, הסתכלות מפתיעה ונוגדת־אינטואיציה על היחידיות.
תחילת דבריו – שאלה. קל להבין איך עזרה עצתו של יתרו למשה. אך קל פחות להבין מדוע בעקבות חלוקת הנטל עם שופטים נוספים "כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם", כדברי יתרו בסוף נאומו. הרי לא העם כרע תחת הנטל, אלא משה. מה ירוויח העם מהאצלת הסמכויות?
הנצי"ב מצטט תחילה ממסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי (ו ע"ב), מתוך סוגיה העוסקת בפשרה, או בלשון חז"ל "ביצוע". בפשרה, שופט בתיק אזרחי מחליט לחפש פתרון הוגן במקום שייקוב הדין את ההר. הפשרה היא שיטת יישוב סכסוכים שבה שני הצדדים מרוויחים, להבדיל מן ההיצמדות ללשון החוק והתקנה הגורמת לכך שצד אחד זוכה והשני בוכה. התנאים דנים אם שיטה זו רצויה או לא: האם רצוי, מותר או אסור "לבצוע". הנה חלק מהדיון:
רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אסור לבצוע … אלא יקוב הדין את ההר, שנאמר "כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵא־לֹהִים הוּא". וכן משה היה אומר יקוב הדין את ההר. אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין אדם לחבירו. … רבי יהושע בן קרחה אומר: מצוה לבצוע, שנאמר "אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם". והלא במקום שיש משפט אין שלום, ובמקום שיש שלום אין משפט! אלא איזהו משפט שיש בו שלום? הוי אומר: זה ביצוע.
הלכה כרבי יהושע בן קרחה: מותר לבצוע, ואפילו מצווה – בתנאי אחד: שהשופט המגשר אינו יודע, בגשתו אל מלאכתו, מי מהצדדים צודק על פי דין. אם השופט כבר הגיע לפסק דין ברור, העדפת פתרון של פשרה יהיה בה משום רמיסה של הצדק.
משה, כאמור בסוגיה, העדיף את הצדק היבש על פני השלום. הוא לא היה איש פשרות וגשרים. אך אין זה רק עניין של אופי או גישה. משה רבנו, גדול הנביאים, ידע בדרך כלל בן רגע מי מהצדדים שלפניו זכאי ומי מהם חייב; עם מי הצדק, ומי טוען טענת כזב. משום כך, לא יכול היה לחתור לפשרה. הוא היה כשופט שכבר חרץ דין – ועל כן אסור היה לו לבצוע.
מכאן מגיע הנצי"ב למסקנה מדהימה. בהאצילו את סמכויות השיפוט לערכאות נמוכות יותר, הכניס משה לעמדת השיפוט אנשים רגילים, בלי כישורי נבואה או פסיקה מיוחדים. אנשים אלה, דווקא מפני שלא היו להם הידע והאינטואיציה של משה, יכלו להציע פשרות – כאלו שיגרמו לכל אחד מהצדדים להרגיש שהוא זכה, שהתוצאה הוגנת. פשרות – שהן, כדברי רבי יהושע בן קרחה, סוג הצדק היחיד שיש בו גם משפט וגם שלום. ומכאן תשובה לשאלתנו הראשונה, מה הועילה לעם האצלת הסמכויות ומדוע כל העם בא על מקומו "בְּשָׁלוֹם".
מה עמוק רעיון זה. משה היה "אִישׁ הָאֱ־לֹהִים". ודווקא משום גדולתו זו היה דבר אחד שקטנים ממנו יכלו להשיג, והוא לא. הם יכלו להשיג שלום בין צדדים יריבים. הם יכלו לפתור סכסוכים בצורה שאין עמה כפייה. באין להם ידע משפטי ברמתו העילאית של משה, באין להם חושֵי אמת מחודדים כשלו, הם הצטרכו להפעיל את כישורי הסבלנות שלהם. כישוריו של מתווך שונים מאלה של נביא, משחרר ונותן־חוק. אלה הם אולי כישורים צנועים יותר, אך לפעמים הם נחוצים לא פחות.
בקצה המַהלך של הנצי"ב אנו מוצאים, שוב, את הרעיון שאדם אינו יכול לחיות לבדו, וגם לא להנהיג לבדו. יש צורך בנטיות שונות שיש לאנשים שונים. היהדות איננה מן האמונות שזירת ההתחוללות שלהן היא נפשו של היחיד. היהדות מתקיימת ברשתות של מערכות יחסים. זוהי דת של משפחות, של קהילות, ולמעלה מהן של אומה – ובקולקטיבים הללו לכל יחיד יש תפקיד, אם גדול ואם קטן.
בס"ד
יום שלישי, 11 פברואר, 2025
הכי עדכני