בחייו של כל אדם יש רגעים של יראה ופליאה, שבהם, בלב עולה על גדותיו, הוא מודה לאלוקיו על שהחייהו וקיימהו והגיעהו לזמן הזה.
בזיכרוני שלי עולים עכשיו שני רגעים כאלה מחיי, שביניהם כמעט עשר שנים. הראשון אירע בוועידת למבת' בקנטרברי, אנגליה, ב-2008. ועידה זו נערכת אחת לעשר שנים, ונפגשים בה כל הבישופים השייכים ל"שיתוף האנגליקני", כלומר לכל הכנסיות של זרם זה ברחבי העולם, שרובן נמצאות לא באנגליה אלא ברחבי יבשות אמריקה ואפריקה. זהו אירוע מכריע: כל צמתיה הגדולים של הרשת הגלובלית מתקבצים למקום אחד לדון בשאלות השעה ולהתוות דרך לעתיד. הייתי, ככל הידוע לי, הרב הראשון אי־פעם שנאם בפני מושב מליאה של הוועידה. האירוע השני היה לא מזמן: באוקטובר 2017, בוושיגנטון, כאשר נאמתי בפני הידידים והתומכים של מכון אנטרפרייז האמריקני, אחד ממכוני־החשיבה הכלכליים הגדולים בעולם.
שתי האספות הללו היו שונות זו מזו בכל מובן. האחת דתית, נוצרית ומתמקדת בתיאולוגיה. השנייה חילונית, אמריקנית, ועל שולחנה כלכלה ופוליטיקה. ובכל זאת, על שתיהן ריחף משבר כזה או אחר. במקרה של הכנסייה האנגליקנית, על המדוכה נמצאה שאלת הבישופים בעלי נטיות הפוכות. האם הכנסייה יכולה להכיל אנשים כאלה? המחלוקת קרעה את הכנסייה. בקרב הבישופים האמריקנים רווחה תמיכה, ובקרב האפריקנים – התנגדות. לקראת הוועידה שרר חשש ממשי ש"השיתוף" עלול להתפלג.
בוושינגטון בסתיו האחרון הסעיר את המשתתפים בכינוס עניין אחר לגמרי. תוצאות הבחירות לנשיאות שיסעו את החברה האמריקנית. ביטויים חדשים נטבעו כדי לתאר כמה מהגורמים שנכנסו לחיי האמריקנים – פוסט־אמת, פייק ניוז, מדינות flyover (מדינות ארה"ב שאינן סמוכות לחופים), אלט־רייט, פוליטיקת זהויות, קורבניות תחרותית, ועוד ועוד – ולצידם צף ועלה מונח ישן: פופוליזם. כל אלה הצטרפו יחדיו למה שכיניתי פוליטיקה של כעס. היש דרך לשוב ולארוג יחד את החוטים הנפרמים של החברה האמריקנית?
שני המאורעות הללו מקושרים זה לזה בתודעתי משום שבשניהם דיברתי על מושג אחד; מושג בעל מעמד מרכזי בפרשתנו, וביהדות המקראית בכלל, הלא הוא הברית.
בעת החדשה, בעיקר במאה ה-17, היה לרעיון הברית המקראית מקום של כבוד בצמיחתן של החברות החופשיות במערב, בייחוד בחוגים קלווינסטיים ופוריטניים. אלא שלאורך הזמן, ובהשפעת ז'אן־ז'אק רוסו, המילה "ברית" התחלפה בביטוי "אמנה חברתית". יש דמיון בין השתיים, אך הן אינן זהות כלל. הן פועלות על פי הגיונות שונים ומכוננות מוסדות ומערכות־יחסים שונים.
באמנה, או חוזה, שני אנשים או יותר נפגשים, כל אחד מציג את האינטרסים שלו, ויחד הם מנסים להגיע לעסקה שתהיה כדאית לכולם. בברית, לעומת זאת, שני אנשים או יותר, שכל אחד מהם רואה ברעהו אדם נבדל, שלם וראוי לכבוד, מתלכדים בקשר של נאמנות ואמון לעשיית דבר־מה שאין הם יכולים לעשות כל אחד לבדו. אין זו עסקה; זו מחויבות מוסרית. הברית דומה לנישואים יותר מכפי שהיא דומה לחוזה מסחרי. חוזים ואמנות עוסקים באינטרסים; בריתות – בזהויות. חוזים מביאים לאדם רווח; בריתות מחוללות בו תמורה. בחוזים יש אני ואתה; בבריתות – אנחנו.
המהפכנות של המקרא, מבחינת משנתו המדינית, טמונה בכך שיש בו לא רגע מכונן אחד אלא שניים. על האחד מספר פרק ח' בספר שמואל א'. העם בא אל שמואל הנביא ומבקש ממנו מלך. ה' אומר לשמואל להזהיר את העם מפני התוצאות. המלך ייקח מהעם את בניו לרכבים ולפרשים, את בנותיו לרקחוֹת ולטבחוֹת, את רכושו למס, ועוד ועוד. העם מתעקש, ושמואל נאות, ובפרקים הבאים מושח את שאול למלך.
הפרק היה לחידה בעיני המפרשים לאורך הדורות. האם הוא תומך במלוכה או מתנגד לה? את התשובה הטובה ביותר נתן המהר"ץ חיוּת. הוא הסביר ששמואל בנאומו הציע לעם אמנה חברתית, במתווה שהוא בדיוק זה שהציע לימים תומס הוֹבּס בספרו הידוע "לווייתן". אנשים מוכנים לוותר על חלק מזכויותיהם ולמוסרן לכוח מרכזי – מלך או ממשלה – שבתמורה מספק להם הגנה מפני אויבים מחוץ ומפני מתנכלים מבית, בדמות צבא ומערכת חוק. בספר שמואל נמצאת אפוא הגרסה המתועדת הראשונה של אמנה חברתית.
אלא שמאורע זה היה הרגע המכונן השני של ישראל כאומה, לא הראשון. הראשון מתואר בפרשתנו. זהו מעמד הר סיני, שבו כרת העם עם אלוקים ברית – ולא אמנה. בימי שאול נולדה ישראל כממלכה; אך בימי משה, מאות שנים קודם לכן, עוד בטרם נכנס העם לארצו, נולדה ישראל כאומה בריבונות הא־ל.
שני המוסדות המרכזיים בדמוקרטיות המערביות המודרניות הם מוסדות חוזיים. השוק מיוסד על חוזים מסחריים, והמדינה על אמנה חברתית. השוק עוסק ביצירת עושר ובחלוקתו; המדינה עניינה יצירת כוח וחלוקתו. ברית, לעומת זאת, אינה נוגעת לא לעושר ולא לכוח, אלא לקשרי השייכוּת והאחריות המשותפת. אמנה חברתית מכוננת מדינה, ואילו ברית חברתית מכוננת חברה. חברה היא מכלול היחסים שאינם תלויים בעסקאות של כסף ושל כוח: נישואים, משפחות, קהילות, קהלי־מתפללים, ארגוני צדקה והתאגדויות וולונטריות. השוק והמדינה הם זירות של תחרות. החברה היא זירה של שיתוף פעולה. אנו זקוקים לשני הדברים.
דבריי על רעיון הברית נפלו על אוזניים כרויות הן בוועידת הבישופים, הן בכינוס הכלכלנים. מדוע? מפני שהברית היא הדוגמה העילאית לקשר המאגד יחדיו, למען מטרה משותפת, יחידים וקבוצות השונים מאוד זה מזה. הרי אין לך בעולם שוני גדול מזה שהתקיים בין הצדדים בברית סיני: אלוקים מכאן, בני ישראל מכאן. הצד האחד אינסופי ונצחי, ומשנהו מוגבל ובן תמותה. סמלה של הברית הוא נר ההבדלה: פתילים רבים הנבדלים זה מזה לחלוטין אך יוצרים יחד שלהבת אחת.
בימי משה רבנו אפשרה הברית לבני ישראל להיות "אומה אחת בריבונות הא־ל" למרות חלוקתם לשנים־עשר שבטים. בריתות יוצרות אחדות בלי אחידות. הן מוקירות את הרבגוניות, אך מבקשות לתעל אותה למען הכלל.
שתי החוויות הללו, בקנטרברי ובוושינגטון, ריגשו אותי כל כך מפני שהן הוכיחו כמה מרחיקי־ראות היו דברי משה רבנו כשאמר לבני ישראל שהתורה "הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ, 'רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה'" (דברים ד, ו). התורה ממשיכה להאיר לא רק לנו היהודים אלא גם לכל מי שמחפש הדרכה בעת משבר.
אם אתם מוצאים את עצמכם בקונפליקט המאיים לפרק דבר־מה לגורמים – נישואים, משפחה, עסק, קהילה, מפלגה, ארגון – נסו ליצור בין כל הגורמים ברית שתלכד אותם סביב יעד משותף, באופן ששום צד לא יטען לניצחון או יחוש תבוסה. כל הנדרש הוא הכרה בכך שיש דברים שאפשר לעשותם רק ביחד, ואיש מאיתנו אינו יכול להשיגם לבדו.
הברית מרחיבה את האופק שלנו מהאינטרס העצמי אל הטוב המשותף. אין רע באינטרס העצמי. הוא הכוח המניע את הכלכלה ואת הפוליטיקה, את השוק ואת המדינה. אך יש דברים שאי אפשר להשיג על בסיס אינטרס עצמי גרידא; דברים כגון אמון, ידידות, נאמנות ואהבה. הברית היא אם כן רעיון שבכוחו לשנות חיים ולשנות את העולם.