בס"ד

שבת, 13 אפריל, 2024
הכי עדכני

לכל אורך מסע רכבת־ההרים של חייו, מצטייר יוסף כסביל, לא כפעיל; כזה שעושים־לו, לא כעושה; כמושאם של הפעלים, לא כנושאם.
אין דומה לכך בתנ"ך כולו. כל מה שקורה ליוסף הוא תוצאת מעשים של אחרים: אביו, אחיו, אשת אדונו, שר בית הסוהר ואלוקים עצמו. יוסף הוא ככדור משחק בידי העולם.
ואז, לראשונה, מחליט יוסף לקחת את גורלו בידיו. הוא מבקש משר המשקים להעלות את עניינו בפני פרעה. אך פרשת וישב מסתיימת במכה הטורפת את התקווה: "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ". ההכפלה "ולא זכר – וישכחהו" מדגישה את ההתרסקות. תקוותו האחרונה אבדה. הוא לעולם לא ישתחרר. או כך זה נראה. סוף הפרשה.
כדי להבין את כוחו של אנטי־קליימקס זה, עלינו לזכור שרק לאחר המצאת הדפוס, משנעשו הספרים זמינים לכול, יכול האדם הממוצע לדעת מה קורה בהמשך הסיפור באמצעות הפיכת דף פשוטה. עד אז, הציבור הרחב הכיר את סיפורי התורה בעיקר משמיעת קריאת התורה בבית הכנסת. מי ששמע את הסיפור בפעם הראשונה היה צריך לחכות בסבלנות שבוע שלם כדי לדעת מה קרה ליוסף מששכח שר המשקים את הבטחתו – האם יצא מבית הסוהר.
חיתוך הסיפור, באמצעות סימון סופה של פרשת וישב ותחילתה של פרשת מקץ, זימן אפוא לציבור מעין המחשה בזעיר אנפין למה שחווה יוסף בכלא: ההמתנה המייסרת. יוסף חיכה לא שבוע, אלא שְׁנָתַיִם יָמִים. רק אז חלם פרעה את חלומותיו, יוסף הובא אל פרעה, ובתוך שעות ספורות נסק מבירא עמיקתא לאיגרא רמה: מאסיר חסר תקווה הפך למשנה למלך האימפריה הגדולה בעולם.
מה פשר שרשרת המאורעות היוצאת־דופן הזו? היא מספרת לנו דבר חשוב. ה' עונה לתפילותינו, אבל לאו דווקא במועד ובאופן שתיארנו לעצמנו. יוסף רצה לצאת מהכלא, והוא אכן יצא. אבל לא מיד, ולא מפני ששר המשקים הזדרז לעשות את מה שהבטיח ליוסף.
הסיפור מלמד אותנו דבר יסודי על היחס בין חלומות להישגים. יוסף היה החולם הגדול של התורה, וחלומותיו בדרך כלל התגשמו. אבל לא בדרך שהוא או מי ממכריו יכלו לצפות.
אין הישג בלי מאמץ. זהו העיקרון הראשון. אלוקים הציל את נוח מהמבול, אבל תחילה נדרש נוח לבנות תיבה. ה' הבטיח לאברהם את הארץ, אך אברהם צריך היה לקנות ביוקר את מערת המכפלה לקבור בה את שרה. ה' הבטיח לבני ישראל את הארץ, אך הם נחלו אותה רק במלחמות רבות. יוסף נעשה מנהיג, כפי שחלם – אך תחילה היה עליו ללטש את כישוריו המעשיים והמנהליים, קודם בבית פוטיפר ואז בבית הסוהר. אפילו כשה' מבטיח לנו שדבר מה יקרה, הוא אינו קורה בלי מאמץ מצדנו. הבטחה אלוקית איננה תחליף לאחריות אנושית. נהפוך הוא: ההבטחה היא קריאה לאחריות.
אך במאמץ לבדו אין די. אנו צריכים סייעתא דשמיא, את עזרת ה'. אנחנו צריכים את הענווה להודות שאנו תלויים בכוחות שאינם בשליטתנו. בספר בראשית כולו אין מי ששֵם שמיים שגור על פיו יותר מיוסף. הוא ייחס לה' כל אחת ואחת מהצלחותיו. הוא הכיר בכך שבלי ה' לא יכול היה לעשות את אשר עשה. ומתוך הענווה הזו באה לו הסבלנות.
לרבים מהאישים שהגיעו להישגים דגולים היה שילוב נדיר זה של תכונות. מצד אחד, הם עבדו קשה. הם התייגעו, הם התאמנו, הם שאפו. מצד שני, הם ידעו שלא רק היד שלהם כותבת את תסריט חייהם.
הגמרא אומרת זאת בדרך פשוטה. היא שואלת, "מה יעשה אדם ויתעשר?" – ועונה: "ירבה בסחורה, ויישא וייתן באמונה", כלומר יעשה עסקים רבים, ויעשה אותם ביושר. אך כאן עולה השאלה המתבקשת: "הרבה עשו כן ולא הועילו!". והגמרא עונה על כך: "אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו", מהקדוש ברוך הוא. מדוע, אם כן, לטרוח במסחר? תשובת הגמרא: אין די באחד בלי השני.
מבחינה מסוימת עלינו להיות סבלנים וחסרי סבלנות גם יחד: חסרי סבלנות כלפי עצמנו, וסבלנים בהַמְתָנָתֵנו לה' שיעתיר את בִּרכתו על השתדלותנו. העיכוב בן השבוע בין ניסיונו הכושל של יוסף לצאת מבית האסורים לבין הצלחתו שבאה לבסוף נועד ללמד אותנו את האיזון העדין הזה. אם נעבוד קשה דיינו, ה' יחון אותנו בהצלחה – אך זה יקרה לא בזמן שאנו רוצים, אלא בזמן הנכון.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן