האם התורה רואה את מוסד המלוכה בחיוב? למקרא הפסוקים בפרשתנו על מינוי המלך, נדמה תחילה שהתשובה אינה מסובכת. "כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ־לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ, וְאָמַרְתָּ, 'אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי', שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ־לֹהֶיךָ בּוֹ". אך עיון נוסף ילמד שהשאלה כמעט בלתי פתירה.
מצד אחד, הפרשה אומרת "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ". זוהי מצוות עשה, והרמב"ם כולל אותה בין תרי"ג המצוות. מצד שני, על שום מצווה אחרת לא נאמר שיש לקיימה אם העם רוצה להיות "כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי". בדרך כלל התורה אינה רוצה שנהיה ככל הגויים. אנו נדרשים להיות קדושים, ופירושה הבסיסי של המילה הוא נבדלים, מובחנים, יחידים ומיוחדים. מצופה מבני ישראל האומץ להיות שונים. להיות בתוך העולם הסובב, אך לא להשתייך אליו.
המשפט החותם את ספר שופטים, ואף שוזר אותו לאורכו, הוא "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל, אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה". רצה לומר, אם אין מונרכיה יש אנרכיה. אך כאשר מגיעים הדברים לכלל מעשה, בספר שמואל, הסוגיה אינה מתבהרת כלל. שמואל הנביא מוטרד כאשר בני ישראל באים אליו לבקש מלך. הדבר רע בעיניו. הוא חושב שהם מאסו בו. "לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ", עונה לו ה', "כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם". אך אין הוא מצווה על שמואל לדחות את הבקשה. נהפוך הוא: הוא אומר לו לשמוע בקול העם, אך קודם לספר לו כמה תעלה לו המלוכה, מה הוא עומד להפסיד. ואז, אם עדיין ירצו האנשים מלך, יקבלו מלך.
האמביוולנטיות נמשכת אפוא. אם המלוכה היא דבר טוב, למה ה' אומר שבקשת מלך היא ביטוי למאיסה בו עצמו? ואם היא דבר רע, מדוע ה' אומר לשמואל לתת לעם את מבוקשו אף כי אין דעתו נוחה מכך?
גם הניסיון ההיסטורי לא הכריע לכאן ולכאן. היו בתולדות ישראל מלכים גרועים רבים, אבל היו גם מלכים טובים. קל יהיה לטעון שהיות שרוב המלכים היו רעים, המלוכה היא דבר רע. אבל באותה מידה של צדק אפשר לטעון שבלי דוד ושלמה היינו נשארים בשולי ההיסטוריה, קטנים ומפולגים.
התשובה לשאלה אם טוב או רע להמליך מלך היא אפוא כן־ולא מהדהד. וכצפוי, המפרשׁים הגדולים מתפזרים על קשת שלמה של אפשרויות. לדעת הרמב"ם, מינוי מלך הוא מצוות עשה מן התורה. לדידו של אבן עזרא זו רשות, לא חובה. אברבנאל סובר שזוהי פשרה עם חולשה אנושית. רבנו בחיי רואה במינוי מלך את החטא ואת עונשו גם יחד. מדוע התורה אמביוולנטית כל כך ביחס לעמוד־תווך זה בעולם הפוליטי שהיא משרטטת?
ההיסטוריה האנושית, כמעט ללא יוצאים מן הכלל, היא סיפורו של מה שתומאס הובס תיאר כ"נטייה כללית של כל המין האנושי, תשוקה מתמדת וחסרת מרגוע להשגת כוח אחר כוח, שאינה פוסקת אלא במוות". הכוח מסוכן. הוא משחית. הוא גם מקטין. אם אני נמצא בעמדת כוח כלפיך, אני מגביל את החופש שלך. אני יכול לכפות עליך לעשות מה שאינך רוצה לעשות. כמאמר האתונאים לאנשי מֶלוס, "החזקים עושים את אשר ירצו, והחלשים סובלים את אשר יאולצו".
התורה היא עיון מתמשך בשאלה באיזו מידה יכולה חברה להתארגן שלא על בסיס כוח. לכולנו יש מאוויים. המאוויים מתנגשים. ההתנגשות מובילה לאלימות. התוצאה היא העולם שלפני המבול, כאשר אלוקים התחרט על שברא את האדם על האדמה. מכאן הצורך בכוח מרכזי שיבטיח את שלטון החוק ואת ההגנה על הכלל.
היהדות איננה תיאוריה בזכות ביטול הכוח. מי שיעיף מבט בקורות עם ישראל באלפיים שנות גלותו ייווכח מיד שאין שום שֶׂגב בהיעדר הכוח. לא לביטול הכוח מטיפה היהדות, כי אם לשלושה מעשים אחרים בו: הגבלת הכוח, חילון הכוח ושינוי הכוח.
הגבלה: מלכי ישראל היו השליטים היחידים בעולם העתיק שלא הייתה בידם סמכות חקיקה. אצלנו החוקים, לפחות החשובים בהם, באים מאת אלוקים, לא מפי בני אדם.
חילון: על פי התורה, מלכי ישראל אינם כוהנים גדולים, והכוהנים הגדולים אינם מלכים. עם ישראל היה הראשון בעמים שיצר "הפרדת רשויות", דוקטרינה המיוחסת בדרך כלל למונטסקייה בן המאה ה-18.
שינוי: התורה תופסת את המנהיגות כמנהיגות משרתת. בפרשתנו יש לכך ביטוי מקסים. המלך נדרש לכתוב בעצמו ספר תורה, "וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו… לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו, וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול". הענווה היא ממהותה של המלוכה, מפני שמנהיגות פירושה שירות.
תפיסה זו של המנהיגות היא תפנית רדיקלית. ידגיש זאת מבט אל שני הסמלים האדריכליים הגדולים של האימפריות הראשונות בעולם: במסופוטמיה בנו זיקוראתים, ובמצרים פירמידות. אלו ואלו הן הצהרות מונומנטליות, עשויות אבן, בדבר הכרחיותה של ההיררכיה החברתית: רחבות בבסיס, צרות בפסגה. העם נועד לתמוך במנהיגו. הסמל היהודי הגדול, המנורה, הופך את המשולש על פיו. המנורה רחבה בחלקה העליון וצרה בבסיסה. העם נישא על כתפי המנהיג. המנהיג נועד לתמוך בעם.
תובנה זו משתקפת גם בחקר ההתנהגות הארגונית בימינו. בספרו 'גלגל התנופה: מטוב למצוין' מראה ג'ים קולינס, על יסוד מחקר שהקיף מאות רבות של חברות, כי הארגונים ה"מצוינים", המצליחים ביותר, הם אלה הנהנים ממה שהוא מכנה "מנהיגים משלב 5", מנהלים בעלי ענווה אישית ונחישות מקצועית. מנהלים אלה מחפשים לא את הצלחתם הפרטית אלא את הצלחתם של העובדים.
זה מפתיע. אנו חושבים על מנהיגים כעל אנשים הרעבים לכוח. מנהיגים רבים הם אכן כאלה. אבל הכוח משחית. ועל כן רוב הקריירות הפוליטיות נגמרות בכישלון. הלקח שלנו השבוע הוא אם כן: להנהיג פירושו לשרת. ככל שהצלחתו של מנהיג רבה יותר, כך גדול המאמץ הנדרש ממנו לזכור שהוא נמצא בתפקידו זה כדי לשרת אחרים – ולא הם אותו.
בס"ד
יום שני, 17 פברואר, 2025
הכי עדכני
16:46
16:20
16:17