לדמותו של אחשוורוש
"חד אמר פיקח היה, וחד אמר טיפש היה" (מגילה יב, א), ואין מחלוקת, כי זהו אחשוורוש כפי שהוא משתקף מתוך סיפור המגילה – ערבוביה של טוב ורע, חכמה וטיפשות, אור וחושך, הכל ביחד. מהודו ועד כוש.
מצבי רוחו המתחלפים של אחשוורוש אינם אלא עדות מוחשית לתפקידו האמיתי בסיפור פורים – שיקוף מדויק של המתחולל בעולמות העליונים בכל שלב ושלב. לבו, לב מלכים ושרים, רק ביד ה'. משניתנה רשות למקטרג הוא מתייצב לצד אויבינו, פתאום עולה זיכרון מרדכי לפניו לטובה ומהפך מתחיל להסתמן, עד לסיומה של העלילה באתהפכא חשוכא לנהורא (חושך לאור), "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".
שהרי מלבד המלך של מטה ישנו המלך של מעלה. "המלך, דא קודשא בריך הוא" (זהר ויקרא קט, א). המלך אחשורוש, שאחרית וראשית שלו (מאורי אור א, קפב), המושל בכל העולמות מהודו ועד כוש – ממקום ההוד והאור ועד מקום החושך והשְחור, כחשכה כאורה.
אינה דומה ההתגלות לשרים ולעבדים שבהיכל הפנימי להתגלות לכל העם, מגדול ועד קטן. "הראוי לחצר לחצר, הראוי לגינה לגינה, הראוי לביתן לביתן". ובהיכל המלך חור כרפס ותכלת, אופנים שונים של הופעת האור האלוקי, ומעל כולם טבעת המלך, החותם, הכלי למימוש רצונו של המלך בתוך המציאות.
אך בזמן גלות השכינה, כשההשפעה העליונה אל העולם מתעטפת בלבושים מכל המינים, בכלים מכלים שונים, ורגליה יורדות מוות אל מקום הטומאה – אז מושל בכיפה חוק הנדנדה הקוסמית, הקובע שירידת ההשפעה אל מקום נמוך מרוממת באופן ישיר וביחס מדויק את השפל ביותר "מעל כל השרים אשר אתו", עד למעלה מעלה.
ואזי – שנים אוחזים בטבעת…
ואת הנחתם בחותמו של המלך אין להשיב, שהרי דבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם.
בלילה ההוא שרר חושך. בלילה ההוא הרגשנו לבד כל־כך. ובלילה ההוא נדדה שנת המלך.
"כשיאמר 'בלילה ההוא נדדה', יגביה קולו, כי שם עיקר הנס" (אורח חיים, תרצ). דומה דודי לצבי, מה הצבי כשהוא ישן עינו אחת פתוחה, כך מלכו של עולם אינו מעלים עין אלא למראית עין. כשמגיע רגע האמת, לא ינום ולא יישן. וחותמו של המלך, בסופו של דבר, אינו יכול להינתן אלא בידם של אלו המבקשים בחשאי "שימני כחותם".
וכשבעל הקריאה מטעים היטב, בקול רם, את התפנית המפתיעה בעלילה, שוב מהדהד הכרוז בכל העולמות העליונים והתחתונים, מהודו ועד כוש, ומזכיר לשרים ולעמים אשר בכל מדינות המלך – מיהו אשר המלך באמת חפץ ביקרו.