לדמותה של אסתר
שׁוֹשַׁן עֵמֶק אֲיֻמָּה…
שם בעמק, בתוך דממת הליל, בשעה שאף "הלבנה שוקעת והכוכבים נכנסין והמזלות הולכים להם" (ילקוט שמעוני, תהלים כב), נתונה השושנה בתרדמה עמוקה.
שרועה בין החוחים, סמוקה מחטא ומבהלה ומיינו של אותו רשע. והמקטרג לוחש: יָשְׁנוּ עם אחד (מגילה יג, א)! אני ישנה בגלותא… גדולה החשכה, והיכן היא אסתר שנמשלה לשחר?
בהגיע תור אסתר לא ביקשה דבר. שותקת אסתר, כנסת ישראל השקועה ב"הסתר אסתיר". נאלמתי דומיה, החשיתי, בחושך הזה ניחר גרוני כלו עיני. מאז גליתי אל עמק שושן, נסתר ממני מעיין הדיבור האלוקי, מקור החיות וההתגלות. אין אסתר מגדת, אבל נפשה שואלת באלם קול, בקלא פנימאה דלא אשתמע (בקול פנימי שלא נשמע):
אם נשאתי חן לפני המלך, מלכו של עולם (אסתר רבה ג), כיצד זה גידל המלך את המן? איך העביר לו את טבעתו? ומדוע זה העיר שושן, שושנת העמקים הרדומה, כל־כך נבוכה?
אמרה אסתר: א־לי א־לי למה עזבתני (ילקוט שמעוני שם).
אסתר היא ילידת הגלות. לא באה מירושלים עם הגולה אשר הגלתה כדודה מרדכי, ולא זכתה כמוהו לראות את המקדש בתפארתו. ילדת ההסתר. אבל הביטו עכשיו על אסתר הזאת, מנין בא לה הכוח הזה?! מה אירע לה לאסתר אשר לובשת מלכות, מתעטרת בגלימה של מסירות נפש, ורושמת פרק מופלא ואחרון בדברי ימי הניסים אשר לא יעברו מתוך היהודים?
זו אסתר שהתנערה ואמרה: לא נקראתי לבוא אל המלך. אבל אם נעזבתי כאן מחוץ לארמון, ואם אין המלך מזמינני אל היכלו, ובכן, אבוא אל המלך אשר לא כדת.
הכל יודעים מה עונשו של "כל איש ואשה אשר יבוא אל החצר הפנימית אשר לא ייקרא"! אבל אסתר האמיצה והעקשנית יודעת שבחצר הפנימית נמצא המלך, "אחשורוש זה הקדוש ברוך הוא שאחרית וראשית שלו" (מאורי אור א, קפב), ורק אליו עיניה נשואות. היא תלך והיא תגיע – אחת היא לה אם "כדת" או "לא כדת".
וכשאיילת השחר בוקעת את החשכה ומגיעה עד כיסא הכבוד, והמלך מושיט לה את שרביט הזהב, אז פורח השושן, ויופיו מאיר מבעד לחוחים. מתוך העמק קמה השושנה ואינה נבוכה עוד – נהפוך הוא.
