בשבוע וחצי האחרונים קיבלתי 3 טלפונים מחיילים שבזכותם הבנתי שחשוב לכתוב ולשתף ולחזק את עצמנו באמונה בהשם יתברך, ושכל מה שהשם יתברך עושה זה טוב מוחלט.
החייל הראשון באמצע מסלול ביחידה מובחרת, באמצע שבועות של ניווטים. באחד מניווטי הלילה, החייל לא שם לב ונפל לבור. בהתחלה הוא קם מהר והמשיך ללכת ואפילו לרוץ כדי להגיע לנ.צ. הבא, קצת כאב לו וקצת הלך ורץ צולע, אבל שרד את ניווט הלילה. מיד בסוף הניווט הוא ניגש למפקד שלו ואמר לו שהוא סובל מכאבים חזקים ברגל. בהתחלה, בצבא כמו בצבא, תשובת המפקדים: "כן, לכולם כואב ברגליים, נגיע לבסיס, תנוח, תלך לחופ"ל (חובש פלוגתי) והוא יבדוק לך את הרגל". החייל, ילד טוב, חייל מקצועי וערכי, מלא מוטיבציה, המשיך לסבול בשקט. כשכולם הגיעו לבסיס, כבר החברים לצוות עזרו לו ללכת, כי הוא פשוט לא הצליח לדרוך על הרגל. החופ"ל בדיוק לא היה, אמרו לו ללכת לישון ובבוקר החופ"ל יגיע. החייל הצדיק הלך לישון, אבל הוא לא הצליח להירדם מרוב כאבים, המשיך לסבול בשקט, ניסה קצת לחבוש את הרגל ולמצוא תנוחה שבה יש פחות סבל, בקיצור – אמצע הלילה, החייל צועק לחבר שלו "קרא דחוף למפקד", הרגל התנפחה כל כך ופינו אותו מיד למיון ולאחר צילומים התברר שיש לו שבר חמור.
החייל השני סיים מסלול ביחידה מובחרת. סובל מכאבי גב כבר מאמצע המסלול, כל פעם שהוא צריך לקבל הפניה לרופא, יש עיכוב של שבוע־שבועיים או יותר. חייל טוב וצדיק, ממשיך לסבול ולהתאמן, ככה לימדו במכינות ובישיבות, לא מתבכיינים ונותנים למדינה את הכל. הכאבים מתחזקים והמפקדים נותנים הרגשה ללוחם שהוא מפונק, וכמובן כולם מנסים להסביר לו שגם להם כואב… בקיצור, לאחר סבל רב התברר שיש ללוחם הזה פגיעה משמעותית בגב והוא לא יכול להמשיך להיות לוחם!
החייל השלישי טירון צעיר, תמים וצדיק, מלא מוטיבציה, שמח לקיים את מצוות המלחמה ולשרת את ישראל קדושים, שמח גם לקיים את המצווה למהדרין מן המהדרין ובאמת התגייס ליחידה קרבית. חודש וחצי ראשונים עברו נפלא, ופתאום לפי סרגל המאמצים של האימונים, החייל מתחיל לסבול משברי מאמץ ברגליים. עוד פעם סיפור דומה: המפקדים, במיוחד בטירונות, מזכירים לחיילים שבהתחלה לכולם כואב ושצריך לאכול הרבה גבינה כי יש בה סידן ושלוקח זמן עד שמתרגלים לנעליים הצבאיות החדשות, הכל נכון ואמיתי, אבל אותו חייל הרגיש כאבים חזקים ופנה למפקדים והיה אצל החופ"ל ובינתיים הוא ממשיך להתאמן כרגיל, ולפעמים מוותרים לו על ריצה אחת או על חלק ממסע, ואותו חייל מרגיש שמצד אחד הוא סובל וכואב לו, מצד שני המפקדים כן מתייחסים אליו קצת ומצד שלישי ברור לו שהמצב מחמיר וצריך טיפול רפואי יותר רציני, אבל בכל זאת תחילת טירונות ואולי באמת צריך להתרגל… בקיצור, החייל הזה סבל כאבים שגרמו לו לצאת לטיפול יותר משמעותי ומנוחה הרבה יותר גדולה, ועכשיו הוא צריך להמתין למחזור הבא ולהתחיל טירונות מחדש.
שלושת הסיפורים האלה הם קמצוץ מתוך מאות סיפורים.
מה הבעיה הכי גדולה בסיפורים האלה?
הפגיעה בנפשות ובמצב רוחם של החיילים הכי טובים: אכזבות, ייאוש, התדרדרות רוחנית, ריחוק מבית המדרש. אני כבר לא לוחם, לא מפקד או לא קצין, ואיך הרבנים והמשפחה יסתכלו עלי, ומה החבר'ה יגידו, וכאבי הלב האלו טעונים בהמון כעס על כל העולם: על המפקדים, על הרבנים, על הרופאים, על עצמי והרבה מאוד על השם יתברך שגרם לכל זה.
ואני הקטן זוכה לדבר עם עשרות חיילים פצועים ושבורי לב מכל מיני סיבות ומבקש מהם:
א. אל תוותרו בשום אופן על הבריאות שלכם!
הצבא זה מספר שנים בודדות, אתם צריכים להיות בריאים כל החיים.
רק אתם מרגישים את הכאבים והסבל שלכם, תלכו לטיפול מיידי ותתעקשו על זה!
ב. מטרת חיינו בעולם היא להיות עובדי השם יתברך!! השם יתברך הוא "הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם" – רק להשם יתברך יש סטארט־אפ של תחבושות לעצבות!!!
רק לתורתנו הקדושה יש את היכולת לזקוף את קומתנו הנפשית והרוחנית.
אנחנו, כולנו, חייבים להתחזק באמונה בהשם יתברך ולחיות את "כל מה שהשם יתברך עושה ־ לטוב עושה"!! והרב חרל"פ זצ"ל מוסיף: לא יהיה טוב בעתיד, אלא בעבר טוב, עכשיו ובעתיד טוב!!! באמת אין רע!!! יש קשיים וניסיונות שבאים לטובת חיזוק הדבקות שלנו באלוקים חיים. "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו" – אם יש לנו ניסיונות, בוודאות יש לנו את הכוחות לגדול מהם ולהיות יותר קשורים להשם יתברך דרכם ומתוכם.
הגיע הזמן שכולנו נשריש במוחנו, ונתקע בלבבנו ונשים בפינו אך ורק את השם יתברך הטוב ומטיב לכל שמתגלה בטובו אפילו מאחורי ההסתרות שבתוך ההסתרות!