אמנים שרים את ניגוני הרבי מליובאוויטש
צמאה לך נפשי
כמה לך בשרי
בארץ ציה ועייף
בלי מים (תהילים סג)
כן מתגעגע, כן חגיגי
בנוהג שבעולם, צמא מצמיא ועייפות מעייפת. רגשות שליליים מכפילים את עצמם בעזרת הדמיון, וכמו בהתבוננות במראה כפולה, נראה שלא יהיה לזה סוף. לפני שנשתגע, אנחנו מסיחים את דעתנו מהכאב הצורב ומחליפים את מצב הרוח לאופטימי יותר, כי געגוע ללא מוצא פשוט כואב מדי.
אבל לרוחניות יש כללים אחרים. ערגה וכיסופים אל מה שמעבר לגבולות העולם לוקחים אותנו למקום אחר, והצמא עצמו הופך לרוויה. "במקום שרצונו של אדם – שם הוא", אמר מייסד החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב, ולימד אותנו שהרצון מעניק לנו כנפיים מיוחדות. חלומות גשמיים לא תמיד מתגשמים – אבל געגועי הנשמה מצליחים להגביה אותה מהקרקע אל המקום אליו היא כמהה. אין מחיצה שיכולה לעצור את הנשמה ממרוצתה אל חיק אביה שבשמים.
געגוע משנה מציאות. הרעיון המרענן הזה טמון בין צלילי הניגון. "צמאה לך נפשי!" כואב דוד המלך הגולה במדבר יהודה, ובמקביל אליו זועק הניגון העולה כנחשול מן הלב. "כמה לך בשרי… כן בקודש חזיתיך" – ה"כן" מתפרש כ"הלוואי", אני כמה, הלוואי שבקודש אחזה בך, כי אני מרגיש כל כך מיובש, כל כך רחוק מזה.
ואז מגיעה ההפתעה. אחרי פעמיים שבהן הניגון מזדקף אל על בכאב, בפעם השלישית הוא רגוע, שליו והופך לסוג של הכרזה חגיגית: "כן! בקודש חזיתיך!". "הלוואי שאגיע" גרם לכך ש"הנני". הגעתי אבא. אני פה, איתך בארמון, והלוואי שהעונג שבקרבה הפתאומית לא יקהה את הגעגוע שהיה לי במדבר.
ושאל אותה: "איך אני יכול להוציא אותך?", ואמרה לו ש"שאי אפשר לך להוציא אותי, כי אם כשתהיה בוחר לך מקום ותהיה יושב שם שנה אחת, וכל השנה תתגעגע אחרי להוציא אותי. ובכל זמן שיהיה לך פנאי, תהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה להוציא אותי" (מתוך מעשה מבת מלך שאבדה, סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב).
