בצהרי שבת אחת סיימתי להתוועד עם חברים בקידושא רבא בשכונת קרית משה בירושלים. היטבתי את טליתי על כתפיי ויצאתי לרחוב הרב צבי יהודה לעבר רחוב הרצל. היה עומס חום כבד וחיפשתי איים של צל אילנות בדרך הארוכה לעבר ביתי בשכונת נחלאות.
כאשר הגעתי לתחנת הרכבת הקלה, השוממה כמובן בשבת, צעד לקראתי אברך צעיר לבוש בחלוק ירושלמי ועטור בשטריימל, כשאשתו לצדו. הוא הביט בי במבט קשוח ואמר בקול רם מעט: "שאבעס!".
הופתעתי מעט מברכתו הקולנית, אבל התעשתי כהרף עין, נענעתי לו בראשי וברכתי בקול חלוש מעט בנוסח ארץ ישראלי: "שבת שלום".
הוא הזעיף את פניו לכיווני ואמר בקול רם יותר: "שאבעס!"
מכוניות חלפו בכביש הרצל, אחד העורקים הראשיים של ירושלים, אופנוע ענקי השמיע קול מנוע אדיר ונעלם מעיניי כמו פגז שנורה מתותח.
היה לי ברור שהאברך נוזף בי על כך, שאני מברכו בקול ענות חלושה. חשבתי בלבי: מה הוא מקפיד עלי ועוד בשבת לוהטת כזאת, שבה הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה?!
אחר כך נזפתי בעצמי: הנה האברך הזה רוצה להיות ידידותי אליך, רוצה לשבור את המחסומים בין כל הזרמים וכל העדות, בין הצדיקים לבין החוזרים בתשובה. למה אתה מתכווץ בתוך טליתך?! תאמר לו 'שבת שלום' בכל אהבת ישראל שהצלחת לגייס מאז שחזרת בתשובה!
אימצתי את שרירי פניי בהבעת חיוך מופגנת וקראתי: "גוט שאבעס! שבת שלום, אחי!".
נתתי כל מה שיש לי כשאני מוותר על כל קורטוב של זרות. בחום היום חשתי: עם ישראל חי! כולנו אחים! הייתי מוכן לכל דבר, אפילו לפרוץ איתו בריקוד "לכה דודי" על פסי הרכבת השוממים.
הוא התקרב אלי, מותיר את רעייתו מאחור, שרבב את ראשו כלפי הכביש וזעק: "שאבעס! שאבעס! שאבעס!…".
לפתע תפסתי מה קורה פה. האברך כלל לא הביט בי ולא פנה אלי, לא בפעם הראשונה, לא בשנייה ולא בשלישית. הוא פשוט צעק "שאבעס!" על המכוניות הנוסעות…
הייתי המום. ידעתי שיש כאלה שנהגו לצעוק "שאבעס!" ברחוב בר אילן וברחובות הסמוכים לשכונות גאולה ומאה שערים, אבל לצעוק כך ברחוב הרצל?…
בטרם עיכלתי מה שאירע, התקרב לעברי יהודי מבוגר שנראה כרב. הוא נעצר ונעץ את עיניו בעיניי.
"שבת שלום!", אמרתי לו כדי להקל על מתח המבט.
"שבת שלום", ענה והתקרב לעברי.
"אבי זכר צדיק לברכה היה אומר: 'אדם צריך להיות נוח לשמיים ונוח לבריות. אם אדם צועק 'שאבעס' על הנוסעים בשבת הוא נוח לשמיים ולא נוח לבריות. אם הוא שותק – הוא נוח לבריות ולא נוח לשמיים. אם כן, מה יעשה'?".
"שאלה טובה", הודיתי, "מה באמת אפשר לעשות?".
"פשוט מאוד", ענה, "שיברך אותם 'שבת שלום'! וכך ייצא חובת שמיים וארץ!".
הוא סיפר עוד על אביו והסתבר לי שמדובר בצדיק ירושלמי ידוע.
נפרדנו בחיבוק והמשכתי ללכת לעבר ביתי. הגעתי לרמזור שליד ביתי. מכונית עצרה והמתינה לאור ירוק. כדי שחידוש התורה ששמעתי זה עתה לא יישאר בגדר תיאוריה בלבד, הבטתי בנהג הצעיר שהסתכל לעברי, ולפני שחציתי את הכביש, אמרתי לו: "שבת שלום!".
"שבת שלום ומבורך!", ענה הנהג וחייך מאוד.
חייכתי באור חוזר של אהבה חסידית ארץ־ישראלית, שהכהתה לרגע את אורו של גלגל החמה.