אחר צהריים אחד הגעתי עם אשתי לבית אבות כדי לבקר את חמותי לראשונה מאז שהגיעה לשם. לא היה לה קל לעבור לבית אבות, אבל מצבה הרפואי חייב זאת.
חמותי ישבה בשולחן יחד עם שני אבות ואם אחת. שמחנו שיש לה חברה.
היא החלה לספר לנו על גילאיהם המופלגים של הזקנים במקום.
"הנה אתם רואים", הצביעה על קשישה אחת, "היא בת 104". אחר כך החוותה לעבר קשיש מרוחק ואמרה "הוא בן 102", ולבסוף הצביעה על קשיש שישב לצדה ואמרה: "זה אברהם. הוא בן 99".
"חמותך הכי צעירה כאן", צחקק אברהם, ופרץ במונולוג על חוויותיו.
חמותי רטנה: "הוא לא מפסיק לדבר מהרגע שהוא פוקח עין ועד שהוא עוצם אותה…".
צחקוק נוסף נפלט מפיו של אברהם. אחר כך אמר:
"שמעתי מחמותך שאתה כותב סיפורים. בטח קיבלת חכמת חיים מהם, ובגלל שאתה חוזר בתשובה, בטח אתה יודע גם תורה. בוא ואשאל אותך שאלה".
"אין לי חכמה מיוחדת, ותורה אני יודע מעט, אבל אתה יכול לשאול".
"מה עדיף?", אמר, "להיות בן תשעים ותשע ולדבר מהבוקר עד הערב ללא הפסקה", הגניב מבט שובב לעבר חמותי, "או לשכב מתחת לבלטות ולשתוק?".
לא ידעתי מה לומר. לך תדע מה עדיף, הרי כולנו ניצבים לפני סוד המוות, מי קרוב יותר ומי פחות, בסך הכל כולנו כאין וכאפס לפני הרגע של איבוד העשתונות. לפני שחזרתי בתשובה בתחילת שנות העשרים לחיי, לא הפסקתי לחשוב על חדלונו של האדם. האמנתי לאקזיסטנציאליזם המר והנמהר שקבע כי החיים עלי אדמות אינם אלא הרף־עין עלוב בין לא כלום ללא כלום, עד שספר 'קהלת' עם האקזיסטנציאליזם הקדוש חילץ אותי מהתהום בפסוקו האחרון: "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".
שתקתי במבוכה. אברהם הפר את שתיקתי, ואמר: "אולי תספר לנו איזה סיפור, אבל שיהיה קצר, כי אני לא יכול לשתוק יותר מרגע…".
הבנתי שסיפור לא אוכל לספר ברגע, והחלטתי ללכת על בדיחה.
הבדיחה היחידה שעלתה בדעתי הייתה על אדם שכל ימיו סבל מאשתו וקיווה שיום אחד יהיה לו קצת שקט. תקוותו התגשמה כאשר התאלמן. אבל הוא לא נרגע, ומדי יום הלך לקברה של אשתו כדי לוודא שלא קמה בתחיית המתים… עד כדי כך היה בטראומה… פעם הגיע לקבר בשעת בין ערביים, ווידא שהקבר אטום מכל צדדיו… ולאחר מכן הסתובב ופנה לצאת. המקום היה שומם מאדם.
כעבור רגע חש שמישהו נוגע בכתפו מאחור.
הוא הצטמרר ובקושי מלמל: "מי זה?…".
"זה מלאך המוות!", ענה לו קול מחריד.
האיש הסתובב וראה מולו מלאך שחור עם אלף עיניים, וענה באנחת רווחה: "הפחדת אותי, כבר חשבתי שזו אשתי…".
אברהם פרץ בצחוק מתגלגל. איני יודע אם מאז שהוקם בית האבות הזה חוו בו צחוק כל כך צעיר ורענן. השמחה הסביבתית הולידה בקרבי תובנה: בדיחה אותיות בחידה. אנחנו חיים בתוך חידה עצומה, ומצפים לבדיחה שתגאל אותנו מהמבוכה הקיומית, ונוכל לשחוק ליום אחרון.
אז עלה בראשי רעיון ואמרתי לאברהם: "באמת שאלת מקודם שאלה קשה, ואיני יודע מה לענות לך, אבל מה שבטוח הוא שאין טוב יותר מאשר לצחוק כמוך בגיל 99…". .