הגעתי למפגש של חוזרים בתשובה בירושלים. עבורי אין דבר יותר חשוב ומעניין, יותר חי וקיים. היו שם חברים ותיקים, רובם בני גילי, ומיעוטם צעירים יותר, אבל כאלה שעברו כברת דרך.

כל אחד מהמשתתפים התבקש להציג את עצמו. אחד עשה כך וכך לפני התשובה, וכך וכך לאחר התשובה. התלבטתי מה לומר כשיגיע תורי. מטבע הדברים אתה חושב על הדברים המוכרים, המשמעותיים יותר שעשית, בלי לספר על הדרך המפרכת כדי להגיע לכל מה שהגעת, ובלי לציין כי גם ההישג השברירי שהגעת אליו בחסד, עדיין זקוק לרחמים רבים.

מובן שלא היינו כמו מועמדים לבחירות, שרק מנסים לשכנע כמה הם מוצלחים, ומחרפים את המתמודדים כנגדם, אלא חברים משוחחים. ובכל זאת הייתה איזו רשמיות במעמד.

אחד סיפר שהקים ישיבה, שני סיפר שהוא מנגן ושר, שלישי סיפר שהקים חברה לשיפוצים, וכן הלאה.

ואז ניתנה רשות הדיבור ליהודי כבן ששים עם זקן ארוך ולבן בשם מאיר, שנראה כמו מישהו שאפשר לקבל ממנו משהו. הוא סיפר כך:

"לפני התשובה עשיתי כך וכך, אבל בסופו של דבר זה נכשל".

זה היה משונה שאדם מספר על חדלונו. כולם היטו אליו אוזן.

אחר כך הוא סיפר שהיה באיזו חבורה שהקימה ישוב, וסיים באומרו: "אבל מה לעשות, גם זה נכשל…".

חיוכים צצו מכל עבר.

הוא התבונן בכולנו בעיניים שוחקות, והחל לספר איך הקים תלמוד תורה והשקיע את כל כוחו, אבל מה לעשות, גם זה נכשל…

כאן כבר התחלתי לצחוק. לא היה ניכר שהאיש עבר שרשרת התרסקויות והתמוטט, ואדרבה הוא נראה כאיש רוח וכאיש מעשה, אלא שהוא חש שלעומת המטרות הנשגבות, כל מה שעשה בחייו הוא כאין וכאפס.

מאיר הביא את כולנו למצב רוח אמיתי ומשוחרר, במקום להפגין שאתה סיפור הצלחה, כאשר אתה יודע בלבך שאכזבותיך מרובות פי כמה מהצלחותיך, שגם הן אירעו בזכות סיוע מיוחד משמיים ולא בזכותך.

נזכרתי בדברי ר' אשר פרוינד זצ"ל: "האדם הוא בעצם פגר מת. תחשוב: הרי גם למת יש את כל האברים כמו לאדם חי, אז למה הוא לא זז? כי אין לו את הניצוץ המחיה, את הנשמה. נודה על האמת. מה שמאפשר לנו לפעול היא הנשמה שנפח בנו הקב"ה. ואם ככה, איך אני יכול להתגאות במשהו שעשיתי?! האם אני עשיתי משהו?! הקב"ה עשה את זה! אבל אם נכשלת, זה אתה בעצמך, כי האדם מיסודו מועד לכישלון. יצר לב האדם רע מנעוריו". בקיצור, חיינו הם איים בודדים של רחמי שמיים בתוך אוקיינוס הכישלון.

כאשר הגיע תורי לספר על עצמי, במקום להיות דרוך חייכתי ופתחתי: "אם אספר לכם על כישלונותיי זה לא ייגמר, אז אספר על כמה הצלחות קטנות בחסדי שמיים…".

בסיום הערב פניתי אל מאיר. הוא הזמין אותי בלבביות לבית קפה ב'סנטר 1', ופרגן לי על הספרים שזכיתי לכתוב. חשתי שאני חייב להיות בקשר עם היהודי החם והחכם הזה. כאשר ישבנו על קפה הפוך הוא אמר: "איך שחזרתי בתשובה, הבנתי שכמו הקפה הזה צריך לחשוב הפוך. מה המחשבה של צעיר ללא יראת שמיים? אני אהיה מישהו!… אני אהיה עשיר!… אהיה מפורסם ונערץ!… אהיה הגדול מכולם!… סנטר 1!… הבנתי שכל זמן שאני רוצה להיות הכי גדול, אני בעצם הפך רצון השם. כמובן שעלי לעשות טוב כרצון השם, אבל לא לרצות להיות יותר טוב ממישהו אחר".

"איך מתחילים לחשוב הפוך?", התעניינתי.

"צריך לרצות באמת שכולם יצליחו בטוב שהם עושים. רק אז אתה מתחיל להיות בנאדם…".