לפני כמה שנים, בליל שבת בו חל נר רביעי של חנוכה, נעמד בחור בשם רם, ואמר:
"אני לא יודע אם הרב זוכר אותי. בשנה שעברה טיילתי כאן גם בסביבות חנוכה, והצטרפתי לרב לביקור אסירים ישראלים בכלא התאילנדי. זו חוויה מיוחדת בפני עצמה, אבל מה שרציתי לספר קשור לחוויית החנוכה המיוחדת שלי. ישבתי ליד הרב כשדיבר עם אסיר שכבר יושב ארבע שנים. העיניים של הבחור נדלקו כששמע שהרב הצליח להכניס להם נרות לחנוכה שיחול בשבוע הבא".
"הבחור התחיל לשאול את הרב שאלות כמו האם מותר לו להדליק בצהריים, כשהנרות יכבו לפני השקיעה, איפה בדיוק מעמידים את הנרות כשמדליקים בחלל פתוח ולא ליד דלת או חלון ועוד שאלות. לפליאתי, הסביר לי הבחור שכל יום הם יכולים לצאת לחצר מהשעה שש בבוקר עד השעה שלוש אחר הצהריים. רק בחצר הוא יוכל להדליק נרות, כך שהנרות לא ידלקו אחרי השקיעה וגם אין לו חלון או דלת. לכן שאל את מה ששאל".
"לא התאפקתי, ופניתי אליו: 'תגיד, אתה יושב כבר כמה שנים באחד מבתי הכלא הקשים בעולם, אתה לא יודע עוד כמה זמן תשב בפועל – וזה מה שמעניין אותך? איך להעמיד את הנרות וכמה זמן הם ידלקו?'. התשובה של הבחור הדהימה אותי, הוא אמר לי: 'כשאתה נמצא במקום כזה, אתה מחפש קצת אור, וכשאני מדליק את נרות החנוכה זה מאיר לי את הנשמה ונותן לי תקווה. כשהייתי בן שבע־עשרה שמעתי פעם רב, שאמר שאם מקשיבים לנרות החנוכה, אפשר לשמוע את הסיפור המדהים של העם היהודי. תמיד לא הבנתי את זה, אבל בשנה שעברה, כשהדלקתי את הנרות, הצלחתי לשמוע את הסיפור של התקווה והאמונה של העם היהודי, וזה נתן לי כוח ותקווה לכל השנה. אז ברור שאני רוצה לעשות את זה בצורה הטובה ביותר!'".
"אני חייב להגיד לכם שהמשפטים האלו חדרו לי ללב. והשנה, לראשונה בחיי, אני מקפיד להדליק נרות חנוכה בכל יום, ואמשיך כך עד סוף החג. אני יושב ליד הנרות ומקשיב לסיפור שלהם, ואני יכול להגיד לכם שהסיפור הזה הוא סיפור שנותן הרבה כוח, אור ושמחה".