סלומון הוא יהודי מבוגר מאנגליה. לפני כעשרים שנה הוא הגיע לטיול בתאילנד, וכשהמקום מצא חן בעיניו הוא החליט להשתקע ולהישאר לגור בה.
במשך שנים הוא חי במקום מרוחק, עבד כמורה לאנגלית בבית ספר בינלאומי והיה לגמרי מנותק מחיי הקהילה. לפני כמה שנים הוא הגיע ביום בהיר אחד לבית חב"ד וביקש עזרה כספית, מכיוון שהוא כבר לא עובד ובגילו קצת קשה להתפרנס. התחלנו לעזור לו קצת וכך הוא הגיע אחת לשבוע להניח תפילין ולקבל את העזרה שלנו. עם הזמן הוא גם חלה ולא היה לו ביטוח, וכמובן נאלצנו לבקש מכמה יהודים טובים שיעזרו לו לשלם על טיפוליו הרפואיים. ניסינו לשכנע אותו שיחזור לאנגליה, שם הוא יקבל פנסיה ממשלתית וטיפולים רפואיים, ויוכל לחיות בתנאים הרבה יותר טובים, אך הוא לא הסכים אפילו לשמוע על חזרה לאנגליה.
יום אחד הגיע סלומון ואמר שבשבוע הבא יש לו יום הולדת שבעים, ונראה לו שבאמת הגיע הזמן לחזור לאנגליה. ביקשתי ממנו לראות את הדרכון שלו כדי להזמין עבורו כרטיס טיסה, ובדפדוף בדרכון אני קולט שהוא כבר עשרים שנה לא האריך את ויזת השהייה שלו בתאילנד. כשאדם נשאר בתאילנד מעבר למותר, הוא נקנס על כל יום של איחור, אבל כשמדובר על חריגה כל כך גדולה, התהליך גם כולל מעצר של כמה שבועות עד לסיום הבדיקה, ואז קונסים אותו בקנס גבוה וגירוש. ידעתי שישיבה במעצר התאילנדי יכולה להיות מסוכנת לסלומון בגלל הגיל והמצב הרפואי שלו, והחלטתי שאנסה לראות איך ניתן לסדר את הדברים בלי מעצר.
פניתי לכל מיני אנשים שמקושרים מאוד במשטרת ההגירה, אך כולם ללא יוצא מן הכלל ענו לי שאין מה לעשות והוא יהיה חייב להיעצר. הבטיחו לי שישתדלו לקצר את זמן המעצר אבל אני לא הסכמתי, והחלטתי שאנסה להגיע איתו לשדה התעופה ולעזור לו לצאת בלי להיעצר. למרות אזהרותיהם של מביני דבר, שאם הוא ייעצר בשדה הוא יצטרך לשבת יותר זמן, קנינו לו כרטיס ונסעתי איתו. מיד כשהגענו לביקורת הגבולות פנה אלי אחד השוטרים בלבביות ואמר לי: "שלום רבאיי, מה שלומך?". האמת היא שלא זכרתי מי הוא, אבל עניתי לו בחביבות בחזרה והוא הזמין אותי להיכנס ביחד עם סלומון למשרדים. הוא שאל אותי מה הבעיה והסברתי לו שהבנאדם הזה עם שהיית יתר של עשרים שנה. הוא ממש נבהל ואמר לי "חכה, אני אקרא למנהלת". חיכינו כמה דקות, ואז נכנסה לחדר מפקדת חמורת סבר שאמרה לי: "אין מה לעשות, הוא יהיה חייב להישאר במעצר". אמרתי לה "את חייבת לעזור לנו! הוא אדם חולה וחייב לחזור לאנגליה בהקדם", והיא ענתה: "אין לי אפילו איך לבדוק את השם שלו במחשבים, כי אין לנו כאן חומר של עשרים שנה".
הצעתי לה שתבדוק אם הוא מופיע ברשימה השחורה של אנשים מבוקשים, ואם הוא לא מופיע אז נשלם את הקנס ושתיתן לו לצאת. היא הסבירה לי שהיא לא יכולה לעשות זאת, אך התיישבה מול המחשב והתחילה לבדוק. תוך כדי בדיקה היא שאלה אותי: "תגיד, למה אתה עוזר לו? הרי אתה מישראל והוא מאנגליה!". אמרתי לה שאנחנו שנינו יהודים. "ואם שניכם יהודים, אז למה שתעזור לו?" היא המשיכה לתהות, ואז אמרתי לה בשפה שלהם: "אני עושה מצווה". פתאום היא עצרה, לקחה את הדרכון, חתמה עליו ואמרה לי: "אתה עושה מצווה, גם אני אעשה מצווה! נסיעה טובה…".