יום אחד קיבלתי טלפון מבחורה צעירה שאמרה לי: "אני סטודנטית לקולנוע, ובמסגרת הלימודים עליי לעשות פרויקט צילום. שמעתי הרבה על חב"ד בתאילנד וממש הייתי רוצה לעשות את הפרויקט עליכם אבל אין לי כסף לבוא לתאילנד. אם תקנו לי כרטיס טיסה אגיע לחודש ואצלם את כל ההכנות לפסח ואת חיי היומיום בבית חב"ד ואערוך לכם סרט יפה".
התייעצתי עם ידידי, השליח הראשי לתאילנד, הרב קנטור, וביחד החלטנו להביא אותה. היא שהתה אצלנו חודש וצילמה המון שעות, ואז חזרה לארץ. סיכמנו שנהיה בקשר. עברו כמה חודשים ואנחנו לא שומעים ממנה, ובסופו של דבר שכחנו מכל העניין.
כשנסעתי לכינוס השליחים בניו־יורק בשנה שלאחר מכן, פגש אותי הרב רוזנפלד ממכון 'אלטה' בצפת ומסר לי מכתב מאותה בחורה. "אני ממש מתנצלת שלא הייתי בקשר. חזרתי לארץ, התחלתי לעבוד על הסרט וראיתי שאני פשוט לא מצליחה לערוך אותו מבלי להבין מה מניע אתכם לגור בכזה מקום כמו תאילנד, למה שתעזרו לכל יהודי ללא סיבה, מה יכול לגרום לכם לפתוח את הבית בצורה כזו ומאיפה אתם שואבים כוחות לכל זה. החלטתי לקחת פסק־זמן של חודש מהעריכה בשביל ללכת ללמוד ולהבין את הרעיון שעומד מאחורי השליחות הזו, ואז לחזור ולערוך את הסרט בצורה נכונה יותר. נסעתי לצפת ונכנסתי ללמוד, החודש הזה עבר מהר ולא יכולתי לעזוב כי ככל שהתקדמתי בלימודים הבנתי שזה לא רק סרט אלא סיפור חיים ודרך מדהימה. גיליתי שגם אני רוצה להתחבר למקור הזה ולהיות שליחה". והיא מסיימת במילים "אני לא יודעת אם בסוף יהיה לכם סרט, אבל הצלחתם לחבר עוד נשמה למקור החיים".