בס"ד

איזו סיבה יש לי להיות אדם מאמין?

הסיבה פשוטה מפני שהאמונה היא האמת, ולחיות בשקר ובתלישות מהמציאות על כל עומקיה ומשמעויותיה – זוהי אומללות וסילוף. אמנם, יש שחיים כך, וחלקם אף חשים את עצמם משכילים ומאושרים, אבל מצד המעמקים האלוקיים של המציאות, הניתוק מהאמונה הוא כמו אדם שמתנתק מליבו וממוחו וחי רק על מכונות הנשמה מלאכותיות שאינן יכולות להביא חיים אמיתיים לאורך זמן.

על זה אומר הכתוב "וצדיק באמונתו יחיה" – החיים האמיתיים, החיים האלוקיים שופעים ומתפרצים בצינורות האמונה. וכיוון שחפצי חיים אנחנו מטבענו, וכיוון שנשמתנו היא חלק א-לוה ממעל, היא מבקשת את הקישור של אור פני מלך חיים. על כן האמונה היא סם החיים שלנו.

אם אמונה היא למעלה מהשכל, אז כל אמונה יכולה להיות למעלה מהשכל! איך נדע מהי האמת?

הביטוי "אמונה שלמעלה מהשכל" אינה מתייחסת לאמונה בכל הקשריה ומובניה. הפסוק אומר "פתי יאמין לכל דבר", ובוודאי מי שמאמין לכל שטות שמאכילים אותו, אין זו אמונה שלמעלה מהשכל אלא פתיות שלמטה ממנו.

אמונה שלמעלה מהשכל פירושה שבחלק הנשגב של החיים, יש לנו חיבור ותלות מופלאים בשורש, שלמעלה מהענף הפרטי שלנו ושל העולמות כולם. הקשר הזה הוא למעלה מעלה מהשכל, וכשמבקשים את החיבור למקור כל החיים כולם, הרי זו אמונה. הבקשה הזו מחפשת שהקשר יהיה חי וגלוי, והוא כזה על ידי ההתגלות לאבותינו ולעם ישראל כולו ביציאת מצרים ובמתן תורה.

איך יש לתפוס בשכל את ה'?

"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", וממילא אין לתופסו בשכל. וזה דבר פשוט וידוע לכל, שהוא למעלה מכל הגדרה שכלית ואפילו אמונית. וכמה נזהרו בעניין הזה כל גדולי עולם וחכמי ישראל, בין בעלי פילוסופיה ובין בעלי הסוד, בין תלמידי הגר"א ובין תלמידי הבעל שם טוב. וכל מה שאנו תופסים בשכל הוא רק האור המתגלה אלינו, דרכי הנהגתו וגילוי מידותיו הטובות.

לכן אומרים חז"ל שאי אפשר להידבק בו אלא בתלמידי חכמים או במידותיו הקדושות, שאותן אנו מבינים ובהן יש להעמיק. בדרכי הנהגתו יש להתבונן, וזוהי מצוות דעת אלוקים, שהיא מהעיקריות והנשגבות מכל מצוות התורה, כמו שאומר הרמב"ם שלעתיד לבוא לא יעסקו בדבר כי אם בדעת השם, וזוהי תכלית כל האדם.

למה יש עניין להבין בשכל את האמונה, אבל אסור לבסס את האמונה על השכל?

הבקשה להבין את החיים שסביבנו, מי אנחנו, מה משמעות חיינו, מה תפקידנו, לאן אנו שואפים להגיע, היא חלק מהחיים. כל זאת למרות שהחיים עצמם הם שורש שטמון ונסתר מן העין, הקודם לכל הענפים האלו. ענפי החיים מתעניינים מאוד לדעת את סדרי גידולם מתוך השורש ואת כל המשמעויות הנגזרות מכך.

הכתוב אומר "וצדיק באמונתו יחיה", מפני שהאמונה היא שורש החיים ויניקה מחיי החיים. השכל נובע מתוך האמונה, שהיא השורש אפילו לחיים עצמם, ורק בזכותה השכל יכול להבחין בענפים ובמשמעות של אותם ענפים. אולם הצד העליון ביותר של השכל הוא התבוננות והעיון בקישור ויניקת הענפים משורשם, כלומר ללמוד את האמונה מתוך הופעותיה וגילוייה.

מה כדאי לעשות כשמתעוררים ספקות באמונה?

מי שאצלו האמונה נעקרה מן הלב, לא שואל שאלות בכלל. כשמתעוררים ספקות, לא בן רגע הם עוקרים את הכל. והנטייה להיכנע רק לחלק ששואל כרגע שאלה, מבלי לראות את כל אותם חלקים שהם מלאי אמונה עמוקה, היא הכרעה לא סבירה. לכן כמו בכל עת צרה, עלינו לפנות לה' יתברך ולשפוך שיחנו לפניו, שיציל אותנו מהרעל הזה של ספקות באמונה.

רבי נחמן מברסלב הולך בעניין זה עוד צעד, ואומר שאדם צריך לומר לעצמו: 'תתבייש לעצמך, הקב"ה זן ומפרנס אותך, מחייה אותך בכל רגע ורגע, ואתה מרשה לעצמך להכיל ספקות באמונה?' ושוב, זו בחירה מודעת וצודקת מאין כמותה בצד המאמין.

ואחרי כל זה, יש לנו מקורות עד בלי די של ספרות מרבותינו שנועדה להעמיק את האמונה, ואדם צריך לחפש ולמצוא את המקורות שמתאימים לשאלות שעומדות בפניו, ובוודאי גם לפנות לתלמידי חכמים שהוא מכיר, שהם בעלי יכולת הסברה והעמקה בענייני אמונה.

מהי הדרך להגיע לאמונה תמימה ופשוטה?

רבותינו הזהירו מפני חברה רעה משום שהשפעתה רעה על הנפש, עד שרבי יוסי קסמא אמר שאפילו תמורת אלף אלפי דינרים לא יעבור לגור בסביבה תרבותית לא טובה. העיקרון הזה נכון בוודאי גם לכיוון החיובי, אנו מצווים להידבק בצדיקים ובעובדי ה', ומתוך כך באנשים שיש להם אמונה תמימה. הם מעוררים את נקודת האמונה התמימה שבנו, שהרי "בנים אתם לה' אלוקיכם", והבן נמשך בטבעו לאביו. הבן לא צריך הסברים מדוע הוא גר בבית אביו ומדוע הוא שמח לראותו, שהרי שאלות אלה מתעוררות רק אצל מי שאינו מכיר את אביו.

כשמעוררים בקרבנו את השייכות שלנו לה' יתברך, שהנשמה שלנו היא חלק אלוקה ממעל ממש, ושאנחנו בנים אהובים למקום, ממילא האמונה התמימה עולה כשלהבת העולה מאליה. החברה של עובדי ה' המאמינים בכל לב ונפש מעוררת גם בנו את המקום העמוק הזה שנמצא בקרבנו. גם הלימוד על הטבע האלוקי של ישראל ועל הקישור והשייכות שלנו אל ה' יתברך יכול לעורר בקרבנו את האמונה התמימה.

מה הכוונה "עיקר הידיעה שלא נדע"? האם זה לא כמו לומר "עיקר השמחה שלא נשמח"?

המימרא ש'תכלית הידיעה – שלא נדע' נכונה על כל דבר בעולם, שתכונתו מוגבלת וממילא תכליתו אינה בגבולות עצמו; הוא אינו הכתובת ולא היעד, אלא רק אמצעי כדי להגיע למה שמעבר לגבולותיו – האלוקות שמחיה את הכל.

'תכלית הידיעה שלא נדע' אינה מכוונת לטיפשות, אלא לדבקות במה שלמעלה ממגבלות הידיעה. ובוודאי אנו שואפים גם אל מה שלמעלה ממגבלות השמחה. לעיתים משתמשים במילה עונג כדי לתאר זאת, ואפשר למצוא גם שמות נוספים למה שנמצא מעבר לשמחה המוכרת לנו בעולם הזה.

לצדיקים אין מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר "ילכו מחיל אל חיל". וכך בכל העניינים הללו יש גבוה מעל גבוה וגבוהים עליהם, ותכלית כל מדרגה היא לרומם אותנו אל מה שמעליה.

אני מאמין בה' במישור השכלי אבל לא ברגש. מה אפשר לעשות?

אמונה אינה שכל ואינה רגש. היא החוש של שורשי החיים והנשמה, שיש בה חותם למקור האלוקי שממנו הגענו. ואמנם, האמונה מתפשטת גם לכלי השכל וגם לכלי הרגש.

מלבד מצוות האמונה, יש מצוות השייכות לעולם הרגש עצמו: לאהוב את ה' ולירא ממנו, ועל־ידי האהבה והיראה האדם דבק בה'. חז"ל ממשילים מצווה שנעשית ללא אהבה ויראה לעוף ללא כנפיים. הכנפיים שמעלות את המצווה מעלה מעלה הן האהבה והיראה.

בדברי רבותינו מצויות דרכים לקניית אהבה ויראה, וגם דביקות בעובדי ה' שאהבתם ויראתם בוערת בקרבם, יכולה להדליק את לבבנו. באופן אישי, ההדרכה שמעוררת אותי לאהבת ה' יותר מכל היא פרק מ"ו בספר התניא. מוזמן ללמוד.

אני לומד בישיבה כבר כמה שנים ובכל זאת יש לי לפעמים ספקות באמונה. וכי אפשר לעצור את השכל מלשאול? מה זה אומר עלי?

זה אומר שאנו חיים בעולם סוער, מלא בדעות מגוונות שונות ומשונות, ושהתרבות השלטת מביאה בפנינו הרבה פרשנויות שאינן נובעות מאמונה, ומפתה מאוד ללכת אחריהן.

במבט עמוק יותר, צריך לדעת שכמו בכל תחום, גם בשאלות אמוניות, השאלה היא פתח להבנה יותר פנימית ומשמעותית. אדם שיש לו שאלות כאלה צריך לראות בכך קריאת השכמה להעמיק באמונתו, ולמצוא השקפת עולם רחבה, אמיתית ועמוקה יותר.

רבי נחמן מברסלב היה אומר שאם לאדם יש ספקות באמונה, שיתבייש לעצמו – הקדוש ברוך הוא נותן לו חיים, נשמה אלוקית ותורה מבית גנזיו, והוא מפקפק בטובו? נדמה שדווקא בדור חכם כמו שלנו, העצה הזו של רבי נחמן יכולה להגיע למקומות מופלאים, שהשכל לבדו לא יכול להגיע אליהם.

אם יש לי שאלות על ה', זו כפירה?

איוב שאל שאלות קשות כלפי מעלה ורעיו תקפו אותו על כך. ולבסוף כשה' התגלה בסערה הוא אמר לרעים שאיוב צדק יותר מהם, כי יש שאלה שבאה מתוך אמונה, ויש תשובה שבאה מתוך ריחוק וניכור, והעמדה היא העיקר. דוגמה לדבר יש גם במגילת איכה, שכולה נקראת על שם השאלה איך הקב"ה עולל לנו את החורבן והגלות, ויחד עם זאת היא מביעה אמון עמוק שגם בשעת העונש הנורא – הכתובת שאליה אנו פונים היא המעניש עצמו, אבינו אב הרחמן.

הנקודה החשובה היא מה העמדה שממנה באה השאלה ולאן היא חותרת. יש מצב בו אדם אינו מאמין והוא שואל מעמדה של כופר שמנסה להבין או גרוע יותר, לקנטר. אך יש מצב בו אדם שואל כמאמין כי הוא רוצה ללבן ולברר, ובזה עסקו רבים מרבותינו: ספר הכוזרי והמורה נבוכים ורבים אחרים, שהעלו שאלות באמונה לציבור השואל. הם לא תקפו את השואלים אלא עסקו במתן מענה לשאלות.

ויש שאלות שמסתירות סימן קריאה המוחבא בסגנון השאלה. על זה אומרת הגמרא שאסור להטיח דברים כלפי מעלה, היות שזו לא שאלה אלא טענה. ואף על פי כן היא מביאה דוגמאות מדורות ראשונים שבהם הדבר התקבל.

מה עושים שאני לא מאמינה שה' הוא טוב?

כשאת סבורה שאת מבינה את המציאות לאשורה כשאת רואה רע, ויחד עם זה מאמינה בכך שה' מנהל את המציאות, עולה השאלה, איך אפשר להאמין שה' הוא טוב?

אלא שהתורה ציוותה עלינו לאהוב את ה' בכל מאודנו, ודרשו חז"ל: בכל מידה ומידה שמודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד, מפני שאמונת ההשגחה מתקשרת לנקודת מבט שבה כל הרע הוא חלק מסעיף של הסיפור הגדול, ומנקודת המבט העליונה לא רק שהרע אינו פוגם בטוב אלא עוד מעמיק אותו.

התורה מצווה עלינו להתרומם אל המבט האלוקי, שממנו הכל נראה טוב עליון ונשגב, וההתבוננות הזאת דורשת למידה וחקירה שאת עיקריה וענפיה המרכזיים אפשר למצוא למכביר בדברי רבותינו. דוגמה נפלאה היא שער הבחינה בספר חובות הלבבות.

מה באמת משיבים לאפיקורס ובפרט למי שמאמין בתורת האבולוציה?

האפיקורסות נחלקת לגוונים רבים מאוד, ואין תשובתו של זה כתשובתו של זה. האפיקורסות המפורסמת ביותר כיום מתבססת על תורת האבולוציה, ותשובתה בצידה. יש מקום לדיון בשני הקשרים: על פרק הזמן שחלף מאז הבריאה והאם יש תכנית ומנהיג לבריאה, או שחלילה כל המתרחש הוא מקרי.

השאלה הראשונה היא משנית בחשיבותה, כי המחשבה שבדיקות יכולות לזהות נכונה אירועים כה רחוקים מבוססת על ההנחה שזמן ותהליכים מתרחשים תמיד באותו קצב ולאותו כיוון, אלא שהנחה זר וחסרת בסיס. לדוגמה: חום גורם להרחבת נפח המים (כמו בקיטור), אך במצבים מסוימים גם הקור גורם להתפשטות בנפח. (אל תקפיא בקבוק זכוכית מלא במים). גם מבחינה מדעית וגם מבחינה תורנית, משך הזמן שחלף מאז הבריאה לא יכול להיבחן על פי הזמן המוכר לנו.

השאלה החשובה יותר היא האם יש מנהיג לבירה. המדענים העוסקים בנושא אומרים שהסיכויים ליצירת עולם מתוכנן כל כך באופן מקרי דומים לסיכויים שסופת טורנדו שתעבור על פני מגרש גרוטאות תיצור מטוס ג'מבו. האמת היא שכשבוחנים את המידע העדכני של תורת האבולוציה, המשל אינו דומה לנמשל, כי הסיכויים שהסופה תיצור מטוס גבוהים בהרבה… לכן, גם אם טביעות האצבע של עולם הטבע מורות על תהליך אבולוציוני, הן מכוונות אותנו להבנה שיש מנהיג לבירה שבחר לנהל את עולמו בדרך זו.

איך יודעים שמעמד הר סיני אכן התרחש?

יהודים הם מאמינים בני מאמינים, ולפני הכל, הנשמה, שעמדה בהר סיני, זוכרת את הדבקות במפגש הבלתי־אמצעי עם הקדוש ברוך הוא. זיכרון זה צרוב בפנימיותנו הרבה למעלה מחשבון שכלי או ממחשבות אדם, שהן זמניות וחולפות. מחשבות אנושיות השתנו ופינו את מקומן במהלך ההיסטוריה, ואילו דבקותם של ישראל בתורה ניצחה את ההיסטוריה, מפני שהיא עמוקה מכל אחיזה אנושית.

גם חשבון שכלי פשוט מראה את אמיתות המעמד, מפני שזיכרון המעמד הזה לא נמסר לנו כהתגלות לאיש אחד, צדיק כזה או אחר, אלא עם שלם שעמד ושמע את דבר ה' ומסר את הדברים מדור לדור בדייקנות מופלאה. מסירה כזו של עם שלם – גם הדעת לא סובלת שהיא תהיה רק פרי הזייה. ועם כל זה, הזיכרון הצרוב בפנימיותנו חשוב לאין ערוך מן החשבון השכלי.

אולי אחרי שנמות נגלה שכל החיים חיינו בשקר?

בודאי שכך! הלא אנחנו חיים ב"עלמא דשיקרא" (עולם השקר), השקר שמרחיק אותנו מהקדוש ברוך הוא. לעומת זאת העולם הבא נקרא "עולם האמת", שם תתגלה האמת של החיים האלוקיים. אפילו מי שמקיים את מצוות דעת אלוקים, עדיין לא זוכה לאמת הזו בצורתה השלמה כמו שתהיה בעולם הנשמות.

יחד עם זאת, קווי אורה נמשכים גם לעולם הזה על־ידי התורה, שנקראת "תורת אמת". אלא שאת גודל האמת שבתורה ובמצוותיה איננו מכירים בשלמות בעולם הזה. גם האמת שמתגלה אלינו בתורה תיחשף במלוא תפארתה לעתיד לבוא ותברר את תסבוכות העולם הזה ואת האמת האלוקית שמופיעה אפילו בו. אנו אוחזים פה באמת ולא יודעים עד כמה.

לאחרונה עלתה לי שאלה מוזרה: מי זה ה' יתברך?

שאלה זו מצריכה דיון מה כלול בה בעצמה. מה בעצם היו גבולות הגזרה שהגדרת בשאלה ? כשאתה שואל מיהו ה' כנראה שכבר יש לך מרחב אפשרויות מיהו יכול להיות ומי הוא לא יכול להיות.

זוהי טעות חמורה. הקדוש ברוך הוא למעלה מכל גבול, מידה וגדר. רק במעמקי הנשמה אנו יודעים שיש לנו שאיפה להידבק במי ששום הגדרה לא יכולה לאפיין או לזהות אותו. מתוך שאנו יודעים שאין לו שום הגדרה, שהוא שלמות מעל כל שלמות וטוב מעל כל טוב, אנו עוסקים בדרכים בהן הוא מתגלה אלינו – והן דרכים של טוב ואהבה בלי די, גם כאשר הננו וגם כאשר איננו מזהים זאת.

אני לא מצליח לצאת מהתפיסה הילדותית שיש לי, שה' הוא משהו חיצוני לי שרק מעניש ונותן שכר.

 אכן, מראה העיניים החיצוני שלנו שמתגבש בתקיפות, ואפילו בתוקפנות, מתוך הרגל של ראיית המנגנונים והכללים של העולם הזה, משעבד אותנו להשקפות נמוכות ומקשה עלינו להתרומם לדעת אלוקים עליונה. לכן לימדו רבותינו שמצוות דעת אלוקים דורשת השקעת משאבים רבים, הן מבחינת הזמן והקביעות, ובעיקר – השקעת מיטב היכולות השכליות והנפשיות במצווה היקרה הזו, שהיא נשמת כל המצוות. המחשבה שהדעת תתפתח מעצמה או שהסביבה והחברה יביאו אותנו אל המענה המבוקש – בטעות יסודה. ולכן קראו רבותינו במלוא גרונם ללמוד את החלק הפנימי־האמוני של התורה, והשקיעה בלימודים הללו והסביבה התומכת של עובדי ה' מסייעות להתרומם במצווה יקרה זו.

חבר שלי מהעבודה אמר לי שמוזר לחשוב שה' מסתכל לתוך הצלחת שלי ובודק מה אני אוכל. מה אפשר לענות לו?

ראשית, העמדה לפיה אנו אמורים לענות לכל אחד על כל שאלה עלולה לגרום לעיוותים, מפני שאנו תולים עצמנו ביכולת לשכנע את הזולת להסכים לדעתנו, ובדרך כלל הדבר אינו מתאפשר בקלות. השאלה האמיתית היא מה אנו עונים לעצמנו, ואם מישהו ישתכנע – זכינו.

השאלה מתחילה הרבה קודם. וכי מי דאג שתהיה לי צלחת? מי הניע אותי להיות רעב? ומי ברא את הגוף שיוכל לעכל את האוכל? ומי ברא את המזון שיש בצלחת? איך זה שרק כשאנו מגיעים להדרכת התורה, פתאום אנחנו רוצים לדחות את הטוב האלוקי השורה בכל פרט? אין זה אלא מפני שאנו מציירים את ההדרכה האלוקית כמעמסה, בעוד שהיא פותחת שער לטוּב עליון ונשגב לאין ערוך ממאכלי העולם הזה.

הדרכת התורה והמצווה בענייני מאכל מביאה אותנו לטוּב של העולם הבא. הקדוש ברוך הוא חפץ בטובתנו לא רק במה שמגיע על ידי המאכל במובן הגשמי, אלא גם, ובעיקר – בטוב המגיע על ידי המאכל במובנו הרוחני.

איך ה' נברא?

נדמה לי שהשואל חמד לצון, כי בוודאי אם היינו שואלים אותו אם ה' יתברך נברא היה עונה חס וחלילה, שהרי זה יסוד ביהדות שכל ילד בגן מכיר. ובכל זאת כנראה יש פה איזו נקודת אמת, והיא – שצריך להתבונן בגדלות ה' לא רק מצד שהוא אחרון אלא גם מצד שהוא ראשון. כמו שאומר הנביא בשם ה', "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוקים".

האמת היא שלתפוס שהקב"ה הוא אחרון – כלומר שאין לו סוף וקץ – הרבה יותר קל מאשר לתפוס שהוא ראשון. מפני שאם אנחנו מפליגים כביכול במחשבה מכאן ולהלן עד אין קץ, נקודת המוצא שלנו היא הקיום המוכר לנו. אבל "אני ראשון" פירושו שהגענו לכאן אחרי אין קץ ותכלית לזמן שעבר, ואת זה אין ביד האדם לתפוס כלל. ולכן אם נדבר מזה נבטא שקר עמוק, ואין בתורה כמעט התייחסות לכך ש"אין ראשית לראשיתו".

אבל עמוק מכל זה, שגם ראשית וגם אחרית הם תחת הזמן, אבל 'אני ראשון ואני אחרון' בא ללמד על מי שהזמן אינו אלא הופעה מזערית חסרת כל ערך לעומת נצחיותו, שאינה קשורה כלל לציר הזמן. אבל הוא יתברך באמת היה הווה ויהיה בשווה מפני שהוא למעלה מכל שייכות לזמן כלל.

מה היה לפני שה' ברא את העולם?

 רבותינו אומרים "במופלא ממך אל תדרוש". הסיבה אינה מפני שיש איזה סוד שאם נדע אותו נקבל אוצר שלא מגיע לנו, אלא מפני שמערכת המושגים שלנו אינה מסוגלת להכיל את המופלא מאיתנו.

האמירה "מה היה לפני שנברא העולם" מניחה זמן והוויה לפני שנברא העולם, ויש כאן טעות בהבנת המושגים. בריאת העולם היא ראשית ההויה והזמן המוכרים לנו. ואת מה שאינו תחת זמן ומקום, אין לנו כלים להבין.

יחד עם זאת, יש לנו כלים אמוניים שדבוקים במי שלמעלה מכל גדר, שעליו אומרים חז"ל שלפני שנברא העולם היה "הוא ושמו בלבד". הכוונה ב"שמו" היא למידת טובו וחסדו, שעל ידה פנה הקדוש ברוך הוא לברוא עולם בשביל להיטיב לבריותיו.

האם מי שלא מאמין בי"ג עיקרים של הרמב"ם הוא כופר?

לדעת הרמב"ם, ודאי שכן. לשיטתו זה בדיוק עניין העיקרים.

אם אדם טועה בעניינים מסוימים בתורה הוא צריך לשוב בתשובה ולתקן את טעותו, אך הוא לא יצא בכך מכלל שלומי אמוני ישראל. לעומת זאת, מי שאינו מקבל את היסודות הללו וטועה בהם יצא מכלל שלומי אמוני ישראל.

אמנם, יש שחלקו על הרמב"ם בפרטים כאלה ואחרים. הדבר אמור לעורר אותנו לחשיבות שניתנת לעניינים שעומדים ביסוד האמונה, יותר מאשר לשפוט על ידם אחרים. זה עניין מורכב ומסובך, ומרוב אהבתנו ליסודות עמוקים אלו, התפשט בישראל פיוט שמזכיר את שלושה עשר העיקרים של הרמב"ם – "יגדל אלוקים חי וישתבח".

מה עדיף להיות עם אמונה תמימה כי ככה חונכתי, או בירור וחקירה אמיתיים שאולי יובילו אותי למקומות לא רצויים?

השאלה מניחה כי החקירה עלולה להביא נזק ואילו התמימות אינה מסוכנת כלל. אלא שאין הדבר תמיד כן, תלוי במי המדובר: אצל חלק לא מבוטל מבני האדם, הפשיטות והתמימות הם מעלה עליונה. אך מנגד ישנם גם אנשים שטבעם לחקור בשכלם ואם הם ימנעו את החקירה, דווקא אז סכנתם תהיה מרובה. לאנשים כאלה, העמקה בלימודי האמונה אפילו בשאלות חדות וכואבות יכולה להועיל מאוד, ורבים מגדולי ישראל נקטו בדרך הזו.

המטרה של דבקות עליונה שמגייסת את כל האישיות בכל לב ונפש לעבודתו יתברך שמו היא העיקר, ולא הדרך. כל אחד צריך לבחון באיזו דרך הוא יגיע אל המטרה הזו באופן בטוח וודאי יותר.

דורנו ניחן בחשיבה עצמאית וביקורתית ולהותיר רק את מצוות ידיעת האלוקות בקטנות מוחין זוהי בוודאי אפשרות לא טובה, חוץ מלדמויות שזו דרכן אל הדבקות.

האם צריך להאמין לכל הסיפורים על אנשים שעברו מוות קליני? מה שהם ראו ואמרו זה מחייב?

התורה מדריכה אותנו לעשות את רצון ה' כפי שהתגלה למשה רבנו בהר סיני וכל השאר אינו מקור הדרכה בתורה. נביאים שנתבררה נבואתם יכולים לחייב בהוראת שעה לשמוע את דבריהם כמו שמצווה התורה "אליו תשמעו", אבל תנאים רבים דרושים כדי שאדם יחשב לנביא אמת. ואפילו בין הנביאים היו נביאי שקר, קל וחומר שאין שום חובה וצורך להאמין לסיפורים שהספק בהם כפול ומכופל אם בכלל היו, ואפילו אם היו האם זוהי רוח אמת או רוח שטות, והאם באמת הבינו נכון. מלבד זאת, התורה הרחיקה מאוד כל מיני כישוף ומעלים באוב, שבשם כל מיני כוחות ו'רוחות' מביאים ידיעות מחוץ לעולמנו הגלוי.

החשש שלא היה כל גילוי אלא שזוהי הטעייה ורוח עיוועים הוא גדול למדי, לכן 'אין לנו שיור אלא דברי התורה הזאת'. אנו מצפים שהקדוש ברוך הוא ייגלה לעינינו, שנזכה לנביאי אמת במהרה, ויסכימו עליהם כל גדולי הדור שהם נביאי אמת, ואז נוכל לדעת את דבר ה' בבירור.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך

רוצים לשאול את הרב יהושוע שפירא שאלה?

כתבו לנו כאן

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן