בס"ד

בין אדם לחבירו

בין אדם לחבירו

מתי צריך לדון לכף זכות ומתי לא?

לדון לכף זכות זו מצווה מדאורייתא, ולא כפי שרבים חושבים שזהו רק הידור, המקור בתורה הוא הפסוק – "בצדק תשפוט עמיתך".

מי שפרס משנה סדורה בהלכות אלה הוא רבנו יונה בספרו "שערי תשובה" (שער ג, ריח והלאה). שם הוא מסביר שאנו צריכים לשפוט על פי הנתונים, גם של האדם העושה וגם לגופו של מעשה, ולפי זה לשפוט מה נכון וסביר במצב הנתון. לאחר מכן יש להטות לזכות צעד אחד, ולא יותר. למשל: אדם בינוני שעשה מעשה רע יש לדון אותו לספק, ואם עשה מעשה שיש להסתפק בו אזי יש לדון אותו לזכות, וכן על זו הדרך.

איך יודעים מתי לדון לכף זכות ומתי האדם השני פשוט לא בסדר?

 המצווה לדון לכף זכות נתבארה באריכות בהלכות לשון הרע של ה'חפץ חיים', ומקורה בפסוק "בצדק תשפוט עמיתך". הכוונה היא שגם במקום שהנטייה היא שלא להצדיק, בכל זאת אנחנו מצווים לדון לכף זכות.

בספר 'שערי תשובה' לרבנו יונה מבואר שהמצווה היא ללכת צעד אחד לכיוון הזכות מעבר למראה העיניים בשיקול הדעת. כלומר, שאם מדובר באדם בינוני ובמעשה בינוני, אנחנו דנים אותו לכף זכות. אבל אם מדובר באדם ירא אלוקים, אפילו אם המעשה נוטה להיראות כרע, הסך הכל הוא כבינוני, ואנו מצווים לדון אותו לכף זכות ולראות את המעשה כטוב.

דבר זה הוא מעלה עליונה עד מאוד, כמאמר רבותינו "כל אדם הדן לכף זכות, המקום ידינהו לכף זכות".

איך אדע מתי אני נתקלת בעוולה ומתי עלי לדון לכף זכות?

שני כלים מרכזיים אך שונים במהותם מורים את דרכנו. האחד הוא התורה הקדושה על כל הסתעפות הלכותיה, שמורה לנו את דבר ה' בנוגע לשאלות החיים, ובתוכן גם לשאלה מהו צדק ומהי עוולה. וזוהי כמובן ההדרכה המרכזית והעיקרית של אדם מישראל. יחד עם זאת, כבר אמרו רבותינו "דרך ארץ קדמה לתורה", והמוסר האנושי הטבעי, הנעימות והרצון הטוב צריכים להיות גם הם נר לרגלינו. לא מפני שקיבלנו תורה אלוקית נעשינו פחותים במוסר האנושי חלילה, אלא להיפך: אנחנו זוכים לעומק של מוסר כפול ומכופל על ידה. וכמו בכל מצב של ספק בענייני רפואה או פרנסה, גם כאן חשוב להיעזר במומחים, כלומר רבותינו, תלמידי חכמים שבדור, שהם גם צדיקים וישרים בהליכות העולם מעל ומעבר למקובל, לאורם ניסע ונלך.

האם אנחנו צריכים להכיל את החוטאים או להתנגד להם?

הדבר נתון במחלוקת בין שני בני זוג מופלאים, רבי מאיר וברוריה אשתו, בשאלה איך לנקד את הפסוק שהזכרנו השבוע בתפילת ראש חודש – "יתמו חטאים מן הארץ". רבי מאיר הסביר שהכוונה לחוטאים עצמם, וברוריה הסבירה שמדובר בחטאים ולא בחוטאים, ולפיה אנו מכריעים.

מצווה רבה היא לקרב גם את החוטאים, ורבנו הרב צבי יהודה היה חוזר פעמים רבות על רמז שמובא בספרים, שציבור הוא ראשי תיבות צדיקים, בינונים ורשעים, וכמו שאמרו רבותינו ש"כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית". ועם זאת, ההתקרבות לחוטאים היא גם מסוכנת, ולכן מצינו שרבי יוסי בן קסמא לא הסכים לגור במקום שאינו מקום תורה אפילו אם ייתנו לו כל כסף וזהב שבעולם. החברה שאדם גר בה משפיעה על כל ענייניו, אך אם הוא מתחבר אליה כדי לקרבה ולהשיבה אל אבינו שבשמיים, אזי זו מצווה גדולה.

איך אני אמורה להרגיש כלפי יהודים ששומרים פחות מצוות ממני?

ראשית, יש מקום לבחון את הוודאות של ההנחה שהם שומרים פחות מצוות ממך. לעיתים אנחנו טועים ואהבת עצמנו מסמאת את עינינו מלראות את חסרונות עצמנו ואת מעלתם של האחרים, ולפעמים איננו יודעים את מצבם של זולתנו ואנחנו ממציאים ו"משלימים" לעצמנו סיפורים. אבל, פעמים רבות הדבר פשוט שיש מי שלצערנו שומר פחות. כמובן אין להתיר את האסור וגם לא להמעיט בגודל חשיבות מצוותיה של התורה, חלילה, ויחד עם זאת באופן האישי לרוב עלינו ללמד עליהם זכות, על תרבות רעה שסחפה אותם, על חולשות שהם מתמודדים איתם, וגם להיזכר עד כמה אנחנו סולחים לעצמנו על החולשות שלנו. ואחרי הכל, יש צורך להתגייס ולהחלץ לעזרתם כדי שיתקנו את דרכם ויתקרבו יותר ויותר לעבודת ה'.
מה עדיף: לתת למישהו מחמאות שהן לא לגמרי נכונות, או להימנע מהן כדי שלא יחשוב שהוא באמת כזה מוצלח וירצה להשתפר?

יש כאן שתי שאלות: הראשונה, מה גורם להשתפרות של אדם – מחמאות או הימנעות מהן, ואולי אפילו ביקורת? ושניה, האם יש מקום לומר דברים שאינם מדויקים.

בשאלה הראשונה, החוקרים בדורנו מצאו שבדרך כלל המחמאות הן כלי טוב ביותר כדי לתת לאדם חיוביות ומוטיבציה להתקדם, ובמיוחד כשהן מציבות לאדם אתגרים להמשיך ולהתקדם.

לגבי השאלה השניה, רמת הדיוק היא שאלה שנוגעת לבחירה של נותן המחמאות. כשאנחנו משבחים מישהו על הצלחתו, איננו חייבים לומר שהוא תמיד מוצלח או שאין לו שום חסרונות. עדיף לומר מחמאות מדויקות על החלק הטוב שבו ואותו להעצים. לכן אין לחשוש משקר אלא לומר אמת מדויקת, גם אם היא חלקית היא לא פוסקת מלהיות אמת.

האם מותר לאחל "בהצלחה" ליהודי שרוצה לעשות דברים רעים?

 איננו יכולים לעמוד בשום פנים מאחורי המילה 'בהצלחה' כלפי הכוונה לעשות דברים רעים. זה דבר פשוט. אלא שלפעמים יש סיבות שבגללן כן נשקול לברך גם את מי שמתכוון לדברים רעים, כמו כדי לשמור איתו על קשר ואולי גם לרכך את הרוע שהוא מתכוון לעשות על ידי הקירבה אלינו, ואולי גם לגרום לו לוותר לגמרי על אותו מעשה.

בדרך כלל בכל מעשה רע אפשר למצוא גם נקודה טובה, ואפשר לברך אותו שבנקודה הטובה של מה שהוא מבקש תהיה הצלחה, ואולי גם שתהיה הצלחה כל כך משמעותית שהוא לא יזדקק לחלקים הרעים וגם בעיניו הם ייעשו מיותרים. אפשר לומר זאת בצורה גלויה, ולעיתים לרמוז. צריך רק לשקול האם הרווח מרובה או ההפסד מרובה, ואם קשה להחליט – כדאי להתייעץ.

האם הרשעים יודעים שהם עושים דברים רעים?

יש ויש. יש רשעים שחושבים שהם עושים טובה וטעות בידם, וזהו כמובן לימוד זכות גדול עליהם. יש רשעים שבמסתרי לבם יודעים שהם מרמים את עצמם ושבעצם כוונות זדון ורשע מכוונות את צעדיהם, אך "לבא לפומא לא גליא" והם חיים בשני עולמות. ויש שרשעותם גלויה ומוצהרת, וכוונותיהם נהירות וברורות להם ולכל סביבתם. מפנים מסוימות, דווקא עם האחרונים המלחמה היא קלה יותר. כשהרֶשע גלוי, מתגייסים הכל להילחם בו אף שהוא מאיים ומפחיד. אבל כשהוא סמוי מן העין, צריכים לעבור תהליכי הבחנה והתבוננות לפני שבכלל מזהים במי נלחמים, ועבודה זו לעיתים דורשת מאמצים עדינים ועמוקים יותר. וכמו שאמר ינאי המלך לאשתו, "אל תתייראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין, אלא מן הצבועים שדומים לפרושין; שמעשיהם מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס".

איך אדע מתי מותר "לשנות מפני השלום"?

השאלה מצוינת מפני שבאמת ההיתר לשנות מפני השלום מהווה סכנה גדולה, והרבה פעמים נוח לנו לשנות מסיבות לא נכונות שעלולות להיאחז בטענה שזה מפני דרכי שלום. וכבר אמרו רבותינו "אין אדם רואה נגעי עצמו" ו"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".

לכן כדאי מאוד להתייעץ עם תלמיד חכם במקום שיש חשש. אמנם, אחרי שקיבלנו הדרכות מתלמיד חכם לאט לאט אנו יכולים ליצור לעצמנו 'גבולות גיזרה' מה ודאי מותר ומה וודאי אסור. כשאנו מוצאים בעצמנו רצון לכוון לשם שמים אנו צריכים להאמין בישרותנו ולשקול האם הדבר העומד לפנינו ברור לנו על פי מה שלמדנו כבר ואז להכריע בעצמנו, ואם לא לפנות שוב כדי לשמוע דעת תורה.

לפני מספר שנים מישהו פגע בגופי. איך אני יכולה לומר "הריני מוחלת וסולחת לכל אדם…", הרי אני לא סולחת לו.

יש סיטואציות בהן אדם רגיל לא יכול ולא אמור לסלוח, ובוודאי שסליחה בשקר לא תקדם את העניין. בתחום של פגיעות מסוימות צריך להיזהר מלמחול טרם עת, לכן טוב שאת לא משקרת לעצמך כשאינך יכולה לסלוח. וכשם שבתלמיד חכם יש תיאור שהוא נוטר כנחש מצד כבוד התורה, כך לגבי פגיעה מאוסה וחריפה אצל כל אדם, שצריך לנטור כנחש. וזה חלק מתיקון העולם, שלא יהיה טשטוש ורפיון בחריפות המאבק נגד רשע שכזה, ובכגון זה יש אמת בביטוי 'הזעם הקדוש'.

רק בליווי של טיפול נפשי מצד אחד ושל תלמיד חכם מצד שני, יש מקום לשקול כעבור זמן ארוך דיו האם המחילה היא פרי בשל ונכון או שהיא טעות, ולעיתים אפילו הוספת שמן למדורת הנפש הפגועה.

איך אפשר להגיד כל לילה בקריאת שמע על המיטה שאני מוחלת וסולחת לכולם? לא לכולם אני מסוגלת לסלוח.

ראשית, האמירה נועדה כדי שנעבור תהליך, וכדי שעם ישראל יזכה להתחדש ליום נוסף מתוך נקיון עמוק בקשר של בין אדם לחברו. אנו מתאמנים כל יום ולומדים איך להרפות מן הכעס והקפידות ולהיות בעלי סליחה ומחילה וארך אפיים, מן הנעלבים ואינם עולבים שרוצים למעט את המחלוקת ומוכנים לשם כך להיות חכמים, גם במקומות שהרצון להיות צודקים מוביל אותנו.

צריך לדעת עוד שני דברים: מחילה אין פירושה מחיקה של העבר וחוסר התחשבות בו. יכול להיות שלמדתי שצריך להתרחק מפלוני, וממחר אזהר מקשר איתו או אפילו אמנע לחלוטין מפני פגיעתו הרעה. אבל ביחס למה שכבר היה, אני מוחל, ומבחין בין רצון לכעס ונקמה על העבר לבין מסקנות לגבי העתיד.

ודבר שני ועיקרי, המחילה אינה תלויה בלב אלא בהכרעה, וגם אם הלב זועק מכעס, זעם ותחושת פגיעה, אבל אני מכריע לסלוח – ההכרעה שרירה וקיימת גם כשהלב מתנגד. ואף על פי שלצרף את הלב להכרעה הנכונה זו מעלה, היא איננה תנאי. אם הכרעתי שאני מוכן לסלוח, גם הכאב שנותר בלב לא מונע את הסליחה.

לפעמים אני סולח למישהו בראש אבל לא בלב. איך מגיעים למחילה גמורה?

 כשאדם סולח לחברו אך עדיין לא שלם לגמרי עם המהלך, זה בעיקר עניין בינו לבין עצמו ולא כלפי זולתו. כשם שאם ראובן היה חייב לשמעון מאה שקלים ושמעון מחל לו, אף אם שמעון יתחרט וירגיש שהמחילה לא היתה מוצדקת, ראובן לא יהיה מחוייב להחזיר את הכסף.

 המחילה על המעשים מסיימת את הפגיעה, ועם זאת מותירה אותנו עם עבודה פנימית למחול בלב שלם.

עיקר העבודה היא להתבונן כמה היינו רוצים שימחלו לנו אחרים שפגענו בהם, גם אם קשה להם וגם אם הדבר גורם להם חיבוטים פנימיים. וכמו שאנו פונים לה' יתברך שימחל לנו, כך עלינו להפעיל בתוכנו את יכולת המחילה.

איפה עובר הגבול בין איש חסד לפראייר?

בעיקר בתודעה של האדם. אמנם יש מצבים שבהם אדם דוחק את עצמו ומנוצל על ידי אחרים, אבל אם אפילו במצב כזה הדבר נובע מטוב לב מזוקק, טהור ועליון – זהו חסד מיוחד במינו. כמו שאנו מוצאים אצל הקדוש ברוך הוא, שזן ומפרנס גם את מי שנלחם בו, ואפילו באותה שעה שהוא נלחם בו, ואפילו מעניק לו את כלי המלחמה שלו – החיים, השכל, ואפילו כלי נשק של ממש. וכך מלמד אותנו הרמ"ק בספרו "תומר דבורה", שלהידבק במידותיו של הקב"ה מגיע עד לכדי המעלה העליונה והמיוחדת הזו.

יחד עם זאת, האדם צריך למדוד אם הוא אכן הגיע למדרגה זו כך שהחסד אינו פוגע בו אלא מרומם אותו ומחדד את טובו, או שיש פה חיסרון של מחיקה עצמית, שכחה עצמית, נסיון להזיק לעצמו או חוסר התחשבות בטוב של עצמו. ובוודאי שאם ההטבה הזו תגרום נזק לאחרים – אסור לחזק ידי רשעים בעולם, אלא אדרבה צריך להילחם בהם כדי שלא יוכלו להרשיע, ולא להגיש להם את הלחי השנייה חלילה.

הדרגה שאליה כיוון הרמ"ק שייכת ליחידי סגולה, והשאר צריכים לנהוג על פי מעלתם ועל פי הנהוג בקרב אנשי המעלה שבסביבתם, עד כמה לתת מעצמם ומהיכן זה כבר נחשב למחיקה עצמית.

אני אוהב לעזור לאנשים, אבל מרגיש שלפעמים מנצלים אותי.

 אם נכונה הרגשתך, והבריות מנצלות את טוב ליבך, עליך לדעת שהדבר דורש תיקון – לא רק למענך (וזה מספיק חשוב) אלא גם למענם! כשאדם מנצל את טוב ליבו של חברו הוא גורם רעה רבה לעצמו. גם בהיותו פוגם בכך את יושר המוסר והצדק, אבל גם מפני שהוא מפתח תלות ומאבד את העצמאות והחירות, את העמדה שלו.

הדבר נוגע גם אליך. כשאדם נותן מעבר למידתו, הוא מאבד את זהותו וממילא הנתינה נעשית מכנית ולא מתוך זהות עשירה. כדי שתוכל לתת בכוחות מרובים ומשמעותיים אתה צריך להיות דמות עצמאית ובוטחת, ואז גם נתינתך תהיה יותר בשלמות ואישיות תמלא את יעודה לפי הכוחות שנתן לה ה' יתברך.

חבר שלי מעליב אותי כל הזמן, האם אסור לי להשיב לו?

המידה של "נעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים" היא מידה מיוחדת של חסידי עליון שעליהם נאמר שהם אוהבי ה' "כצאת השמש בגבורתו". אבל אין זו מידת כל אדם, וגם אותם חסידים עליונים יודעים להבחין בין עניינם האישי שעליו הם מוחלים, לבין תוכן בעל חשיבות וערך בפני עצמו שעליו לא נכון לוותר, ולכן כתוב על תלמידי חכמים שהם נוקמים ונוטרים כנחש ונשיכתן נשיכת שרף. יתר על כן הלא גם  פגיעה ביהודי היא דבר שראוי להוכיח עליו, למרות שלעיתים מחילה על העלבון גוברת. הצדיקים העליונים יודעים בעומק חכמתם לתת משקל נכון לכל חלק.

אבל מידת כל אדם היא לשמור על כבודו במידה סבירה מתוך מחילה ועין טובה במידה מתאימה לו. ובדברים שראוי לו לעמוד על שלו ולא למעוך ולכתוש את עצמו ולתת יד למדכאים אותו, צריך לנהוג כפי שהתורה אומרת – "לא תשנא את אחיך בלבבך", כלומר אל תסתיר את הדברים בלב, אלא "הוכח תוכיח את עמיתך" אבל בנעימות וברגישות כדי לקיים "ולא תישא עליו חטא".

אני יודע שחכמים אומרים שאסור לקנא כי אין אדם נוגע במוכן לחברו כמלוא נימה, אבל אני לא מצליחה להפסיק לקנא.

אומרים בשם הגאון מווילנה שיותר קשה לתקן מידה אחת בנפש מללמוד את כל הש"ס. תיקון המידות נקרא "עבודה", כמי שלוקח עור קשה ומעבד אותו פעם אחר פעם עד שהוא מתרכך. בדברי חז"ל יש פתח להתבוננות, אך רק לאחר עיון רב והתרגלות, מידת הקנאה תלך ותיתקן.

כשאדם חי מתוך אמונה שהקדוש ברוך הוא מנהיג הכל, ושפע אצלו לא חסר חלילה, הוא יודע שלמרות שיש כבר כמה מיליארדרים בעולם, גם אני הייתי יכול להיות מיליארדר. ה' לא נתן לי את השפע הזה, אך ורק מפני שטובתי העמוקה והעליונה היא להיות דווקא בעל ממון כפי שיש לי, ובעל שאר משאבים גשמיים ונפשיים בדיוק כפי שסיפק לי ה' יתברך. כל תוספת תגרום לי רק נזק, ואם כן אין עיני יכולה להיות צרה בשל חברי. אבל דבר זה אין מספיק לאומרו פעם אחת, אלא צריך לשוב ולהתבונן בו בהתמסרות עמוקה ובהרחבת דברים.

איך מעודדים חבר שקרובו נפטר?

ראשית, על ידי האוזניים, בהקשבה לצער שעובר עליו, וכמו שמבארים חז"ל שכאשר יש דאגה בלב איש – העצה היא שישיחנה לאחרים. בנוסף לכך, על ידי שיספר את המעלות המיוחדות של קרובו ויהיה מואר מהאור המיוחד של אותו נפטר, הוא יהיה מקושר אליו וגם אנחנו נזכה ליהנות מאותה אורה.

שלמה המלך אמר "והחי יתן אל ליבו" – יש במילים הללו צד של הדרכה מוסרית לבחון במה האבלות על האחר מחייבת אותי, אבל יש מקום עוד יותר פנימי שעצם שמיעת מעלות הזולת ונתינתן אל תוך לבי, כבר פועלת עלי לטובה ומשרה עלי מרוחו וממעלותיו. ולאחר שאנו מקשיבים (ולעתים גם מגלים שדי בזה) – אנחנו יכולים גם לומר דברי נחמה, הן ביחס לטובה שהנפטר השאיר אחריו בעולם הזה, הן ביחס לזכויות שהוא לוקח איתו לעולם הבא ולעיתים ביחס למצוות ה' 'בכל מאודך' – שעלינו להודות לו בכל המצבים, בכל מידה ומידה שהוא מודד לנו. ולכן אנו מברכים את ה' על שהוא דיין האמת. נכון להשתדל להפעיל רגישות גבוהה כדי לראות מה מתאים בכל הקשר במצב עדין שכזה.

אהבת את המאמר? שתפו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מאמרים שיכולים לעניין אותך
מוצמד

לעלות למטה

אורות רוקדים, פירוטכניקה מטורפת, פלייליסט חלומי,  הקהל באטרף, חשמל באוויר, וזה הוא על הבמה. * כל

המשך לקריאת המאמר »

רוצים לשאול את הרב יהושוע שפירא שאלה?

כתבו לנו כאן

מצאתם טעות בכתבה?

נשמח שתדווחו לנו וככה נוכל לתקן...

דילוג לתוכן