בפרשת וארא מתחילה מסכת עשר המכות בהן מכה ה' את מצרים, עשרה אסונות על־טבעיים קולוסאליים שמטרתם לאלץ את פרעה לשלח את עם ישראל לחופשי. שבע מהמכות מופיעות בפרשתנו ושלוש האחרונות בפרשה הבאה.

לימוד עשר המכות משעשע ילדים, הנהנים בתמימות לחזות במפלתם של רשעים, אך נוטה לעורר כמה קושיות אצל מבוגרים: מדוע היו צריכים המצרים לקבל כל כך הרבה מכות, ועוד כאלו קשות? מהי המשמעות הפנימית של הדבר?

אלוקות בתוך הטבע, אלוקות מעל הטבע

סיפור יציאת מצרים הוא הכנה לסיפור מתן תורה. והנה, למרבה העניין בשניהם מככב המספר 10: עשר מכות ועשרת הדיברות. האם יש קשר בין שתי העשיריות? התשובה טמונה בעשיריה שלישית, סמויה יותר, שקדמה לשתיהן: עשרת ה"מאמרות", האמירות האלוקיות באמצעותן ה' ברא את העולם. תשעה מתוכם מפורשים, כתוב בהם "ויאמר א־להים", ואחד, הראשון, מרומז במילה הפותחת את התורה, "בראשית", שחז"ל מנו כאמירה מיוחדת.

עשרת המאמרות ועשרת הדיברות, המבטאים שניהם דיבור אלוקי, נחשבים בתורה לשתי מערכות מקבילות ומשלימות. הזוהר דרש עליהן את הפסוק "עשרה עשרה הכף בשקל הקֹדש" (במדבר ז, פו), ורומז בכך שהן שקולות זו כנגד זו. ומה הן מסמלות? את שני אופני ההתגלות הבסיסיים ביותר של ה' לעולם:

• עשרת המאמרות מגלמים את הבחינה ה"אימננטית" באלוקות, כלומר זו השורה בתוך הטבע. בחינה זו מתבטאת בסדר המופלא של חוקי הטבע, ביופיו של הטבע ובשלל תהליכי ההתפתחות והשכלול המתרחשים במציאות באופן טבעי.
• עשרת הדיברות מגלמים את הבחינה ה"טרנסצנדנטית" של האלוקות, זו הנחה מעל הטבע. בחינה זו מפירה את חוקי הטבע, מתערבת במהלך ההיסטוריה ומחדירה לעולם אור חדש ונעלה שהוא לא יכול להגיע אליו בכוחות עצמו.

ההופכיוּת וההשלמה של שתי המערכות רמוזות בשמות בהם הן משתמשות לתיאור ה': המאמרות נפתחות בשם א־להים, "בראשית ברא א־להים", ואילו הדברות בשם הויה, "אנכי ה'". המילה "א־להים", שפירושה כוחות, מבטאת את ריבוי כוחות הטבע הפועלים בהרמוניה, וגם שווה בגימטריה 'הטבע'. "הויה" לעומתו הוא בבחינת 'השם הפרטי' של הבורא, מילה סתומה ונשגבת המכילה את המילים היה, הווה ויהיה, כלומר רומזת לנצח שמעל מעגלי הזמן.   

מה כל זה מלמד אותנו על עשר המכות? ובכן, לפי הקבלה עשר המכות, הממוקמות בין עשרת המאמרות לעשרת הדיברות, הן למעשה ממוצע מחבר שלהם – שלב מעבר הכרחי, שבאופן כלשהו סולל את הדרך מהשגת האלוקות שבתוך הטבע למפגש עם האלוקות שמעל הטבע. אך מה זה בדיוק אומר? מדוע יש צורך לעבור דרך עשר המכות כדי לקבל את עשרת הדיברות?

מאהבת הבורא להערצת הבריאה

לראות אלוקות בטבע זה דבר נפלא ומפעים. "השמים מספרים כבוד א־ל ומעשי ידיו מגיד הרקיע", ומי מאתנו לא מרגיש את חוויית הנוכחות האלוקית שבנוף עוצר נשימה או התבוננות בפלאי הטבע? אך נפלאות הבריאה הן חרב פיפיות: אותו טבע שמזכיר את אלוקים יכול גם להחליף ולהשכיח אותו. כפי ששם "א־להים" משמש גם לתיאור אלילים, "אלהים אחרים", כך גם השגת האלוקות שבטבע יכולה להתדרדר למעין סגידה לטבע.

הסגידה לטבע מופיעה בלבושים שונים. היא יכולה ללבוש צורה יותר רציונליסטית (ו'גברית'), כמו זו של ה"פנתיאיזם" נוסח ברוך שפינוזה, או צורה יותר מיסטית (ו'נשית'), כמו זו של הערצת "האלה" הרווחת בחוגי הניו אייג'. אך יהא אשר יהא סגנון הופעתה, מדובר בתפיסה לפיה האלוקות כבר כאן, מסביבנו ובתוכנו, וכל מה שנשאר הוא לקבל ולאהוב את מה שיש. אין במארג הצפוף הזה פתח דרכו יכול לחדור קול אחר, למשל כזה הקורא להתעלוֹת מעל הטבע, להתגבר עליו, וכך להתחבר לקומות גבוהות יותר של אור ואמת מאלו שניתן להשיג בתוכו.

מצרים, שסגדה לנהר הנילוס ולבעלי החיים, מסמלת בדיוק את פולחן הטבע הזה, המתכחש לאלוקות שמעליו. "מי ה' אשר אשמע בקולו… לא ידעתי את ה'", מטיח פרעה במשה. אכן, מעולמם של חרטומי מצרים צמחה מסורת שלימה המכונה "הפילוסופיה ההרמטית" שבמרכזה התייחסות לטבע כמשכן כל רזי המיסטיקה.

השתעבדות בני ישראל למצרַים פירושה שבמידה מסוימת, גם הם שקעו לתוך תמונת העולם הזו. אף שרוב המקורות מדגישים את ההבדלה בין ישראל למצרִים, אחרים מגלים שהאמת הייתה מורכבת יותר: יהודים רבים השתקעו בתרבות מצרים וביקשו להישאר שם. בנוסף, כלל הוא בחסידות שכל אויבינו החיצוניים קיימים גם בנו: בתוך כל עברי יש מצרי פנימי המבקש לשעבד אותו.

לשבור את הסגידה לטבע

כעת ביכולתנו להבין את תכליתן הפנימית של עשר המכות: לזעזע את פולחן הטבע של המצרִים, אלו שבחוץ ואלו שבפנים. מרגישים שהטבע הוא מקור השפע שלכם? דעו שמימיו יכולים לבגוד בכם. מתפעלים מההרמוניה של בעלי החיים? ראו כמה הם יכולים לאיים על תבואתכם וחייכם. מעריצים את הגוף היפה שלכם? זכרו שהוא יכול ללקות בכינים ובמחלות.  

גלות מצרים היא שיאו של התהליך בו עשרת המאמרות הלכו והתכסו קליפות, עד שהפכו מדיוקן המשקף את פני ה' למסכה המסתירה אותם. על מנת שקולם של עשרת הדברות יוכל להישמע מבעד לרעש הקליפות הללו היה צריך להכות על השולחן ולהשתיקן. זו הסיבה שהפרשה נפתחת באמירה ש"ושמי ה' לא נודעתי להם": על מנת שה' יוכל להתוודע אל בני ישראל עליו קודם לכן לנפץ כל דעה קדומה שלהם לגביו כשוכן בטבע המוכר.   

גם היום רבים מסתפקים באמונה באלוהֵי הטבע. הוא כה יפה, מנחם ומרגיע – מי צריך משהו מעבר לו? אך החיים האמיתיים מתחילים כשדימוי זה נסדק. רק אז, דרך הסדק, יכול לבקוע דיבור הגבוה מהטבע והמזמין אותנו לעלות ולהצטרף אליו.