"נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ". מיקומה של החנוכייה על 'קו התפר' בין ה'רחוב' ל'בית', מוכיח שהמסרים של חנוכה נועדו לא רק לקהל יעד חילוני מתבולל, אלא גם לחוגים ה'פנים־דתיים'. מלחמתנו איננה רק ב'הלניזם' העתיק, אלא גם בהשלכותיו היחסיות בקרב מחננו.
הורגלנו להתמקד במאבק במגמה ההלניסטית שמבחוץ, 'להשכיחם תורתך', מאחר שתומכיה לא הסכימו להנחה שהתורה מסיני היא אלוקית במקורה, הם ראו בתורה חכמה אנושית כשאר הפילוסופיות; כמו כן נאבקנו במגמתם 'להעבירם מחוקי רצונך', מאחר שכראציונאליסטים התנגדו לקבל ערכים 'על־הגיוניים'.
אך ה'חשמונאות החסידית' קוראת לנו להפנות את אור החנוכה גם אל ההתייוונות־העדינה שב'פתח ביתו' פנימה, זו שאיננה בגדר 'כפירה אתאיסטית' אבל מורגש בה מגעה־המטמא שאיננו מתאים לחשמונאי.
להשכיחם תורתך
בחוגים הדתיים, אף שלנו ברור שמקור התורה הוא 'מסיני', אבל בתכניה־הרעיוניים לא תמיד רואים אנו 'חכמה אלוקית', אם אלו סיפורי התורה הפשטניים או אפילו סוגיות הגמרא העוסקות או בעניינים משפטיים או בהוכחות ראציונאליות לגדרי המצוות, כך שככלל היא נראית חכמה שהיא בגדר הבנת־אנוש.
התורה נתפסת לעתים כחוברת הוראת מתימטיקה לחטיבת הביניים, שמחברה הוא אלברט איינשטיין שיצרה עבור כיתת בנו, אבל קשה לראות ברמתה־הפשוטה ייצוג לחכמתו הגאונית של איינשטיין בתורת היחסות.
כך ישנה תפיסה שאמנם הקדוש ברוך הוא הוא 'המחבר' של התורה, אותה התאים לרמת ההבנה של בני ישראל והעניקה להם, אבל חלילה להעלות על הדעת – כך חושבים רבים – שחידושי ר' שמעון שקופ, הם המייצגים את רמת חכמתו האינסופית של הבורא.
מחדשת לנו 'החשמונאות החסידית', שאמנם תורה זו כפי שאנו לומדים אותה – מבן חמש למקרא ועד לגאון הגאונים – היא היא חכמתו האינסופית של הקדוש ברוך הוא ממש. אלא שהיא כמשל המים שאי אפשר לתפסם בידיים, אלא אם יוקפאו לקוביות־קרח, אזי ניתנות הן לתפיסת יד אדם. אף שהמים הקפואים נראים ממש כאבני־שיש, עלינו לדעת שהם אותם המים העליונים המופשטים, אלא שהם במצב צבירה של מוצק. אבל כל צמא לך ל'קוביית־הקרח' ותבוא כמים בקרבו וירווה צימאונו.
המסר החינוכי־חנוכאי שבזה הוא כפול:
ראשית, שעיקר מעלת לימוד התורה איננו רק 'לידע את המעשה אשר יעשון', אלא עצם 'לישת־שכלנו' בשמן החכמה האלוקית, מהווה יחוד נפלא שאין כמוהו עם חכמתו יתברך האינסופית, היינו, 'להיכנס לראש' של אבינו שבשמים.
שנית, תחושת ענווה אמיתית. שהרי מחד עם כל גאונותו של הלמדן, ריחוק ערכו מהאינסוף הוא לא פחות מריחוקו של ילד בן חמש למקרא, אם לא חסד ה' ש'הקפיא' את חכמתו לרמה למדנית־אנושית והעניק לנו אותה בצורה שנוכל לתפסה ולהתמזג עם ה'מים המופשטים' שבתוכה. ההכרה שחכמה אינסופית מצויה ב'קוביית־הקרח' של החומש, באותה מידה ממש כב'קוביית – הקרח' של הפלפול ב'קצות החושן', מביאה את הלומד להתגמדות יוהרתו האליטיסטית, כי זוהי 'תורתך' ממש, חכמתו של הבורא! השווה ומשוה קטן וגדול.
ולהעבירם מחוקי רצונך
אמנם במחננו ברורה חובת ההישמעות גם לחוקים שמעל ל היגיון, בהיותם חוקי הבורא ש'לית מחשבה תפיסא ביה', אבל תפיסה שגויה מניחה שאי שם, מאחורי כל אותם חוקים קיים היגיון עמוק ביותר, שאמנם הוא על־אנושי אבל עדיין בגדר היגיון. כפי שאנו ממושמעים להוראות הרופא, אף שאיננו מבינים מניסיוננו מה הנזק אם לא נציית לו. כך ישנם טועים – שלא יתכן שהקדוש ברוך הוא יצווה מצוות שאין בהן היגיון כלל, דבר שלא מתאים לרמת 'שלימותו'. השקפה כזו לא הגיעה עדיין לדרגת 'חוקי רצונך', אין זו אלא אמונה ב'חוקי חכמתך'. הם תופסים שלגבינו זה חוק, אבל אצלו יתברך זו חכמה.
ברם, טחו מראות עיניהם שאף שבא להלל נמצא מזלזל. שהרי משמעות ההיגיון היא שישנם חוקי טבע המניעים את הרופא במתן הוראותיו ואיננו יכול להורות אחרת, כי יהא זה מנוגד לנתונים־הביולוגיים, נמצא שההיגיון מחייב.
האמנם יעלה על הדעת שגם לקדוש ברוך הוא יש היגיון שמחייב אותו? מניע הגיוני לאסור את הטרף בגלל 'הנתון העובדתי' שמאכלים אלו מטמטמים את המוח והלב ולכן לא אסר דברים אחרים כי אינם מטמטמים? הרי שלא כרופא, שאיננו אחראי ליצירת הנתונים, הקדוש ברוך הוא לא הגיע אל עולם קיים שיש בו מכבר 'נתוני טמטום' ולכן הוא נאלץ כביכול להורות על איסור השימוש בהם. הרי הוא זה שהחליט לברוא את החזיר באופן כזה שיש בו טומאה המטמטמת; יכול היה לבוראו במצב 'פרווה', שלא יהיו בו 'פיגמנטים של טומאה' ולא יטמטם המוח והלב ויהא מותר!
אין זאת אלא שאלו 'חוקי־רצונך', כי כך הוא רצה, ברצונו החופשי מכל סיבה ומכל מניע הגיוני! שהרי הוא סיבת כל הסיבות! ואדרבה: בגלל שהקדוש ברוך הוא מתעב מאכל זה כי כך רצונו, זה גרם שיהיה טמא.
ברם, ההתיוונות העדינה מסרבת לקבל תיזה זו, בהיותה מבטלת כליל את הישות־השכלתנית. החשמונאות החסידית מניחה שגם ההיגיון איננו מוכרח הגיונית, כי אם רק בגלל שכך רצה הקדוש ברוך הוא.
ההתיוונות העדינה מנסה להתנצל על רתיעתה מרעיון 'חוקי רצונך', בטענה כי זה נוגד את המקובל בחז"ל לבאר את טעמי המצוות, ולפי האמור נמצא שאין טעמים הגיוניים המחייבים את הבורא להיגיון כלשהו. אבל ההנחה שיש היגיון שקודם לציווי הבורא ומניע אותו לצוות כך או אחרת, מנוגד – רחמנא ליצלן – לעיקרי האמונה החשמונאית.
למה הדבר דומה? לאקמול. התרופה מכילה חומר כימי המאלחש כאבים, אבל לתינוקות שאינם מבינים את השפעתה הכימית של התרופה, יצרו 'אקמולי', בה הוסיפו סירופ טעים בטעמי תות או פטל, כך שהתינוק יסכים לשתותה מ'טעמים שונים' הערבים לחיכו. אבל אנו המבוגרים יודעים את האמת, שהחומר המרפא איננו ה'טעם', אלא ההרכב הכימי חסר הטעם!
כך יש להבין את טעמי המצוות שנאמרו בחז"ל, שלא באו אלא לשכנע את האני של האדם, עד כמה משתלם לו לקיימן אם עקב התועלת של שכרן הרוחני או עקב הנזק הרוחני לטהרת הנשמה. אבל כל אלו אינם הסיבה האמיתית לכך שהבורא הורה לעשותן.
מעלת המצוות היא בכך שהן חוקי־רצונך, שאינן מבוססות היגיון, אלא הן רצונו המוחלט של האינסוף. בהתבטלותנו באופן 'על־הגיוני' לרצונו ה'על־סיבתי' אנו מקשרים את עצם הנשמה עם עצמות הבורא, התקשרות שאיננה תלויה בדבר, לא מצדנו ולא מצדו!