אז תרכיבו משקפיים
ניסיתם פעם להיכנס לסרט תלת־ממד בלי המשקפיים המתאימות? אם לא, תדעו לכם שזה סיוט. אני יודע שמשהו מעניין קורה על המסך, אני שומע את הצלילים והקולות ומבין טיפ־טיפה את העלילה – אבל רואה מעומעם, מטושטש ומעצבן לי.
במצב כזה, גם אם זה הסרט הכי טוב בעולם ושמעתי אלף המלצות, מן הסתם אצא אחרי חמש דקות עם כאב ראש וסחרחורת…
התחושה שלי היא שלימוד גמרא עבור המון אנשים הוא בדיוק אותה החוויה. ניגשים לספר שיודעים "שיש בו משהו", הרי יש כמה אנשים בעולם שמתעניינים בספר הזה, והוא בוודאי חשוב – אז למה החוויה היא כל כך קשה ומטשטשת?
לדעתי, התשובה פשוטה מאוד: אנשים ממעטים להרכיב את משקפי התלת־ממד הדרושים כדי ללמוד גמרא.
בשורות הבאות אנסה למנות כמה אלמנטים שהם בעצם 'משקפי התלת־ממד' של הגמרא. כמה כלים שאם נצטייד בהם מראש, הלימוד ייראה אחרת לחלוטין. תנסו ותראו.
רואים את הקולות
הגמרא בעצמה אומרת: הלימוד חייב להיאמר בקול. האוזן צריכה לשמוע את מה שהפה אומר, אסור לשכוח – הגמרא כולה היא דו־שיח בין אנשים. הן הדעות השונות המופיעות בגמרא, הן ההערות, השאלות, הפרכות והטענות של בעלי התלמוד עצמו, כתובים בתור טקסט נאמר – ממש כמו בהצגה. כאשר מתבוננים בצורת הכתיבה של הגמרא, מובן לחלוטין למה הגמרא ממליצה בעצמה לקרוא את הטקסט הזה בקול. נכון, בעולם שבו כולם קוראים בשקט, בעולם שבו "היכלות הידע" הגדולים – האוניברסיטאות והספריות – דורשות קריאה דמומה והספרניות מעירות לכל מי שמגביה את קולו, התרגלנו כולנו לקרוא בשקט. אבל צורת הקריאה הזו לחלוטין לא מתאימה לגמרא. (אגב, גם לא לתפילה, ועל כך בפעם אחרת).
בית המדרש היהודי הוא מקום רועש, שדומה למתפרה או אתר בנייה, ולא לספרייה. אולי בהתחלה זה קצת לא נעים, אולי זה קצת 'פאדיחה' להרים את הקול ולקרוא את הקושיא של אביי על רבא בצורת צעקה, אבל לאט לאט מתרגלים לזה. תשובה מקבלת נעימה של ניצחון, שאלה מקבלת נימה של קנטור, 'תיובתא' מקבלת סימן קריאה מודגש – והסוגיא הופכת למחזה מתנגן. דברי האמוראים יוצאים מגדר דעות שקטות ומנומסות היושבות על הדף, ועולים במלוא כוח טענותיהם מולי, הלומד. ההתרחשות בועטת אותי משלוותי ושואבת אל תוכה.
לראות את חכמים
אז התחלנו ללמוד בקול, והמחזה שטמון בגמרא מתחיל להתנגן. כעת אפשר לעשות צעד נוסף בעקבות רב גידל, בתלמוד הירושלמי.
רב גידל מציע הצעה מפליאה – בכל פעם שלומדים את דעתו של אחד החכמים, צריך לדמיין אותו ולראות אותו מול העיניים, או בלשונו: "כל האומר שמועה בשם אומרה, יהא רואה את בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדו". רב גידל טוען שדף גמרא הוא לא רק לימוד, דף גמרא הוא התדבקות של רוח ברוח, התוועדות עם גדולי הדורות, מפגש חוצה ארצות ונשמות. דמיינו את עצמכם יושבים באחת השורות לפני רב אשי, נאמר בשנה השלושים וחמש של הוראתו (מקובל שלימד שישים שנה). החודש הוא אלול וכל תלמידי החכמים שבבבל התקבצו כדי לחזור איתו על המסכת במסגרת לימוד 'ירחי כלה'. מימין ומשמאל הקולות רוחשים, אנשים חוזרים על המשניות, מציעים פרשנויות וטוענים טענות. פתאום, שתי דפיקות על הבימה, ושני גדולי הדור רב אשי ורבינא נכנסים ומתיישבים בקדמת האולם. התלמידים יושבים לפניהם ושואלים שאלות במטבע קבוע ("איבעיא להו") ולאחר מכן, עם ניסיון המענה מצד גדולי הדור, מקשים עליהם החכמים בשורות הראשונות, "קשיא" "ורמינהו" "והתנן".
האווירה הופכת תוססת יותר ויותר כאשר רב אשי ורבינא מגייסים את כל כוח תורתם, את מסורות רבותיהם ואת ניסיונם האישי ומתמודדים בעזות קדושה עם השאלות והקושיות.
לימוד שכזה איננו חוויה לימודית בלבד – זהו מפגש מטלטל. אם נסיעה לאומן או לקברי צדיקים משנה אותי, אם טבילה במקווה מטהרת אותי – אזי לימוד מפי רב אשי יוצר אותי מחדש.
כששואלים אותי – "מי אני?", אני כבר יכול לענות: תלמיד של רב אשי.
נשים לב שבעלי התלמוד השאירו בתוכו גם הרבה מאוד פרטים על האמוראים, מה שמאפשר לנו 'לבנות את הדמות' של רבים מהם באופן כמעט שלם. אנו יודעים למשל כי שמואל היה ממשפחה בבלית מיוחסת, רופא, אסטרונום ודיין מומחה לממונות ואילו רב למד אצל רבי יהודה הנשיא ותלמידיו בארץ ישראל והיה 'ראש ישיבה' במובן לא רחוק מזה שאנו מכירים כיום.
אם אנו רוצים ללמוד את דברי האמוראים, עלינו גם לדמיין אותם, לראות אותם מול עינינו. אגב, נכתבו לאורך השנים לא מעט ספרים שמסייעים ללומד המתחיל להכיר את הדמויות – אם זה 'אישים בתלמוד' של הרב שטיינזלץ, 'אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים' או 'חכמים' של הרב בני לאו.
העיקר הוא שאחרי שנביט כך בסוגיות לא נלמד את דברי האמוראים – אלא נלמד איתם, וכמובן, אחרי ששומעים מאמר אחד מפיו של אביי, כבר אי אפשר לחכות עד הפעם הבאה. שיעור הגמרא הבא איננו כאב הראש הבא, אלא מעורר ציפייה דרוכה.
חברותא
במקור רק חלק קטן מהלימוד נעשה בצורה פרונטלית, בה הרב מרצה את הידע לתלמיד. בוודאי היה שלב של הוראה פרונטלית, אך הוא היה קצר ונועד רק להעברת החומר העיקרי. לאחר שלב 'קבלת המידע' היה על התלמיד להיות פעיל, לשנן את הידע שוב ושוב ולאחר מכן לשאול עליו כמה שיותר שאלות וקושיות יחד עם החברותא. השלב השלישי היה חזרה אל הרב, ודיון איתו על העניינים שנלמדו.
כאשר מבססים את לימוד הגמרא רק על הקשבה בשיעור למורה העומד ומרצה, הגמרא הופכת ל'חומר' כלומר, לדבר מת, כזה ששמים באיזו פינה חשוכה בקצה המוח ופולטים אל דף המבחן ומשם החוצה. הגמרא איננה 'חומר', אולי עדיף לקרוא לה 'רוח' אבל גם זו לא הגדרה קולעת. אני חושב שההגדרה הטובה ביותר לסוגיות הגמרא היא 'זרעים', כלומר גרעין ראשוני ויסודי שהוא רק התחלה של משהו, ולא ניתן לחזות מראש באופן מדויק לאיזה כיוונים הוא יצמח, יגדל ויתרבה. עצם הדיון והעיון של הראשונים, של האחרונים וגם של סתם תלמיד בכיתה ט' בסוגיות היא הוכחה לכך שהגמרא מעולם לא נחתמה ונסגרה באופן סופי, היא ממשיכה להיכתב כל יום באלפי בתי מדרש. לכן, הגמרא לא יכולה להיות 'חומר' שסוגרים בתור ארגז. הגמרא היא 'ידע חי'. ידע שצומח וגדל בהקשרים שונים ובאופנים שונים מתוך שאלות חדשות וצרכים מגוונים. זו גם הסיבה שהגמרא עצמה טוענת: "אין התורה נקנית אלא בחבורה". הגמרא חייבת להיקנות מתוך שיח ממשי בין שניים, לכל הפחות. זוהי הסיבה להתפתחותו של המנהג העתיק ללמוד ב'חברותא', באמצעותו למדו גם רוב רובם של האמוראים.
כל אדם צריך לקנות לעצמו חברותא טוב. יש כמובן אילוצים של זמן והקשר, ולפעמים חברותות מתרחקות, אבל כאשר לומדים עם חברותא לאורך תקופה, אפשר גם לדבר פעם בשבוע בטלפון: "מה למדת?" "מה התחדש?" "ראית את התוספות על ברכת מגן אברהם?" השיחות הללו הן לא בשמיים. לכולנו יש חברים שאנו אוהבים לספר להם על סרט טוב או חופשה מדהימה שיצאנו אליה, אז למה לא יהיה לנו חבר קבוע לספר לו על חידוש או קושיא?
הגמרא מעולם לא נחתמה, אני ואתה יכולים להמשיך אותה, כן, גם בשיחת טלפון של יום שישי.
לקבוע 'דייט'
ברור לכולם, ש'דייט' לא יכול להצליח בלי האווירה המתאימה. אם אני רוצה לדבר עם אשתי בנחת או, להבדיל, לשבת עם חבר לשיחה מעמיקה על כאבי החיים, אני צריך ליצור מרחב של זמן והקשר פיזי שיוצרים אווירה מסוימת. שיחה טובה דורשת נחת, מיקוד, משהו לטעום ובמידת האפשר גם מוזיקה מתאימה. הגמרא היא שיחה מעמיקה, אולי השיחה הכי מעמיקה שניתן לחשוב עליה, הגמרא דורשת את כל כוחות הנפש ומעבר לכך. ריכוז, חשיבה, דמיון, ערנות, כל אלה הם רק מעט מן המעט ממה שלימוד בספר הזה דורש.
כדי שהשיחה הזו תהיה טובה, אנחנו צריכים לרתום את כל כוחות הנפש לעניין, וליצור להם מרחב מאפשר להתבטא. כמובן, הדברים שונים מאדם לאדם. רק על עצמי לדבר ידעתי. בשבילי, ניגוני חב"ד שקטים, שוקולד וקפה על השולחן בפינת האוכל בשישי בבוקר תמיד פותחים את הראש. אז מה פותח לכם את הראש? זה כבר שלכם.
אבל זו שאלה שכל יהודי חייב לענות עליה.
אז בפעם הבאה שאתם לומדים גמרא… אל תשכחו את משקפי התלת־מימד.
יואל שפיץ
הכותב הוא תלמיד של הרב שטיינזלץ, מורה לגמרא ומנהל את פרויקט ההנגשה הפדגוגית של מפעל הביאור 'שטיינזלץ'
