Let my people know

המאמץ היהודי להנחיל את לימוד הגמרא לדורות הבאים הוא אחת התופעות המפליאות והמפעימות בהיסטוריה שלנו. במשך הדורות הושקע מאמץ אדיר בהנחלת לימוד הגמרא, מאמץ שהפך אותה לאחד המרכיבים הכי חשובים בזהות היהודית. התיאור הזה נכון לגבי הרוב המוחלט של הקהילות היהודיות, ברוב המוחלט של הזמנים. כמובן, היו הבדלים במינון ובאינטנסיביות של הלימוד, אבל באופן בסיסי אפשר לומר שבעבר ובהווה לימוד גמרא איננו רכיב נלווה בהוויה היהודית אלא הוא חלק מהלוז הבסיסי שלה.
העובדה שיהודים השקיעו משאבים רבים כל כך בלימוד ובהוראת הגמרא יכולה להיראות כדבר משונה ואף מתמיה. באופן פשוט כלל לא מובן מדוע צריך כל ילד יהודי לדעת מה דין אדם שקידש אחת מחמש אחיות ואינו יודע איזו מהן קידש, מה המקור בתורה לל"ט מלאכות שבת או מדוע אין תוקעים בשופר בשבת. כיצד תורמות כל הידיעות הללו לקיומם של חיים יהודיים מלאים?
מדוע התעקשו יהודים בכל הדורות שילדיהם ילמדו את הגמרא לפחות ברמה בסיסית? הרי מבחינת הנושאים שלו ואופן כתיבתו זהו ספר המיועד ל"מומחים" (תלמידי חכמים שצריכים לפסוק הלכה) ולא לכל אדם!
בשורות הבאות הייתי רוצה להתבונן מן הצד בתופעה הזו ולשאול איזו השפעה חיובית יש דווקא ללימוד הזה, שבגללה העדיפו לצאת ידי חובת 'תלמוד תורה' דווקא באמצעותו, ולא הסתפקו בכך שלילדים ומבוגרים תהיה גישה ללימוד רמב"ם, משניות או מדרש?

מסע לחדר המכונות
למען האמת, הגמרא היא הרבה יותר מספר והרבה יותר מ'ידע' הנוגע לעניין כזה או אחר. הגמרא היא הזמנה פתוחה, המופנית לכל יהודי באשר הוא. הזמנה להבין את היהדות שלי, להיות שותף בה וחשוב מכל: להרגיש אחריות כלפיה.
פעם שאלתי יהודי אחד – תלמיד חכם מופלג – שגדל במשפחה לא דתית, מדוע נמשך ללימוד גמרא ועוד בגיל צעיר כל כך. תשובתו הפתיעה אותי מאוד, ואצטט את דבריו על פי זיכרוני:
"מרגע שהתחלתי ללמוד גמרא, הרגשתי שמשתפים אותי בסוד גדול. כאילו מכניסים אותי לחדר המכונות התת־קרקעי של היהדות – למקום שבו הכל נוצר. התחלתי ללמוד ממסכת 'ברכות'. בתור ילד חילוני ידעתי שיש דבר כזה קריאת שמע וקצת ברכות, אבל כאשר נתקלתי בדעת רבי טרפון לפיה צריך להתאים את תנוחת הגוף לזמן הקריאה, כאשר נתקלתי באפשרות (שנדחתה אמנם) לברך 'בורא מיני דשאים' על פטרוזיליה – הייתי מרותק באופן גמור ומוחלט. כאילו הצצתי לתוך המנגנונים הפנימיים של התורה וההלכה, פתאום הייתי שותף לסוד גדול.
"בשלב הבא, שאליו הגעתי אחרי שנים של לימוד, הבנתי שמזמינים אותי לא רק לראות את המנופים העצומים נעים מכאן לשם אלא מזמינים אותי גם להזיז אותם בעצמי. נותנים לי להפעיל את המכונות הללו על מקרים חדשים ולראות איך החלקים השונים מסתדרים מחדש במעין 'משחק הרכבה' קדוש ואינסופי".
מה שמעתי במה שהוא אמר? ככה:
לימוד הגמרא איננו רק שינון התיאור ההיסטורי של השתלשלות ההלכה מן הפסוקים והמשניות אל ההלכה הפסוקה כיום. הגמרא היא הזמנה לפגוש את הדעות, הקושיות והתירוצים, אשר כולם יחד חיים ועומדים כיום כפי שעמדו ביום בו הם נאמרו. כל מערכת הדיונים ממשיכה להדהד בתוך המצוות אותן אנו מקיימים. לכן, כאשר אני לומד את מחלוקת בית שמאי ובית הלל לגבי נרות חנוכה ומקשה קושיה חזקה או מתרץ תירוץ טוב – המנגנון ה'תת־קרקעי' שטמון מתחת למצווה מתעורר לחיים, מנופים זזים מצד לצד, נורות בכל מיני צבעים מתחילות להבהב – והמצווה מקבלת אור חדש. יהודי שלומד גמרא נכנס לתוככי המנגנון התת־קרקעי של היהדות, וברגע שאני בפנים – אז היא גם שלי. שלי ממש.

קח חלק!
בניגוד לרוב המוחלט של הדתות ומערכות החוקים בעולם, אנחנו היהודים מתעקשים להעביר מדור לדור לא רק את הציות לחוק, אלא גם את ההבנה המעמיקה שלו.
הדרישה מכל ילד יהודי לדעת ולהבין היא הפוכה מההיגיון הפשוט. כמורה או כאבא, יכול היה להיות לי הרבה יותר 'נוח' אם הבן שלי לא ידע את ההבדל בין 'דאורייתא' ובין 'דרבנן', בין 'מנהג' ובין 'מצווה'. לכאורה, היה יעיל יותר להסביר לילדים (ולמבוגרים) שהתורה, כפי שאנו מקיימים אותה, ירדה מן השמיים – פשוט כך. ומה אנו עושים במקום זאת? מכניסים את הילדים והנערים לפרטי הפרטים של דרשות הפסוקים, של המחלוקות ושל ההכרעות.
ומדוע? משום שביהדות כל אחד הוא 'קטר', אין 'קרונות'. כל אחד נקרא להוביל, וכדי להוביל, צריך להבין.
אצל היהודים, 'חוק חינוך חובה' קדם בכאלפיים שנה, לחוק האירופאי המקביל לו. יהושע בן גמלא "כהן גדול", התנא רבי חייא, האמורא רבא וחלק גדול מן הראשונים והאחרונים פעלו במרץ כדי שילדים יהודיים ישבו וילמדו.
בזמנים של שלווה ובעתות משבר ומצוקה, בזמנים של שקט והרווחה ובשעות של סערות וטלטלות – תמיד החינוך ללימוד היה מעל לכל. היהודי עובר במים עד צווארו ומחזיק את הגמרא מעל המים לבל תינזק. השאיפה היא שכל יהודי יבין את יהדותו באופן שלם – את המכלול הגדול ואת פרטי הפרטים. וההנחה הצמודה לכך היא שהבנה גוררת שותפות ואחריות.
סוד הקיום היהודי הוא ההבנה. יהודי יודע מה הוא עושה, ומדוע הוא עושה זאת. יהודי מלמד את בנו גמרא משום שהוא שואף שהבן שלו יהיה כמו זרע שנושא בחובו את כל היהדות. כך, גם אם הזרע יעמוד מול מציאות חדשה ואתגרים מגוונים, הידע שמקופל בתוכו יצמיח מחדש ענפים, פרחים ופירות. רק כך נדדו יהודים בכל העולם והקימו פעם אחר פעם קהילות לומדות ויודעות, רק כך נכין גם אנו את עצמנו לעתיד, לעולם שוודאי ימשיך וישתנה.
המחויבות ליצור יהודים שנושאים על גבם את כל היהדות כולה, החובה לגדל דור שמבין ויודע, ולא רק עושה – מונחת על כתפינו. כן, שלי ושלך.

כולכם קצינים
אני נזכר ברגע בו הבנתי שעלי ללמוד, הרגע בו הבנתי שהחובה מוטלת על כתפיי שלי. זה היה באחד השבועות הראשונים של חודש אלול. הייתי תלמיד בכיתה ט' בישיבת מקור־חיים, והרגעים שאני הולך לתאר עכשיו, שינו לי את החיים – פשוטו כמשמעו .
לכיתה נכנס איש מבוגר ונשוא פנים (אחרי זה הסתבר לי שזה הרב עדין שטיינזלץ), הוא נעמד מולנו ואמר:
"הפרויקט שמוטל עליכם לבצע כאן בישיבה הוא פשוט מאוד: לסיים תנ"ך, ש"ס בבלי, שולחן ערוך וזוהר – זה הכל". למראה פנינו המשתוממים והקצת־מבוהלים הרב פירט: "תבינו, אתם חלק מעם שבו אין מעמדות. אין חיילים פשוטים וגנרלים. ביהדות כולם גנרלים – וגנרל צריך לדעת".
בהזדמנות אחרת, שאלתי את הרב מדוע כאיש צעיר הוא התחיל דווקא במשימה העצומה של כתיבת 'התלמוד המבואר' ולא, למשל, בכתיבת ספר עממי וקל יותר על היהדות. תשובתו של הרב הייתה ברורה: "רציתי שכל אחד ידע, רציתי שלכל נשמה יהודית תהיה הגישה לדברים כפי שהם, גישה למקור. שאף אחד לא יישאר 'קטן'. הסיסמא שמנחה אותי היא – let my people know, כל יהודי נקרא לדעת – כמה שיותר".
כולנו לומדים גמרא משום שכבר משה רבינו התפלל: "מי ייתן כל עם ה' נביאים". נביאים, לא פחות. כולם צריכים להיות בפנים, כולם צריכים לדעת, קטנים כגדולים.
הגמרא היא הזמנה הפונה לכולם: "בואו! תהיו חלק".
כעת נותר רק להיענות להזמנה, זו חובה שאין זכות מתוקה הימנה. אז קדימה, בואו ונלמד.