מכתבי הרבי הריי"ץ מליובאוויטש

בשנת תקנ״ה בא אברך אחד, עילוי מצוין ובעל כישרון מפורסם בישיבות מינסק והגליל, ושמו הגאון ר׳ זאב דוב, אל הוד כבוד קדושת אבינו [אדמו"ר הזקן] לליאזנא. הליכתו לליאזנא עשתה רושם כביר על כל הגאונים והתלמידים המצוינים שבישיבות מינסק, סלוצק והסביבה.
הרה״ח הגאון ר׳ אייזיק מהומיל, שהיה באותו מעמד בליאזנא, סיפר על גודל השמחה שהייתה אז בין תלמידי ה'חדרים' [קבוצות התלמידים בבית מדרשו של אדמו"ר הזקן], גם ב'חדר' א׳, מביאתו של האברך הנ״ל, וכולם נהנו לאור חריפותו, בקיאותו וגאונותו. מזג תכונתו של האברך הר׳ זאב דוב היה מתון וקר ביותר, מדבר בנחת כמרגיש מהות עצמו וסותר דברי חברו בגודל בקיאותו וחריפותו מבלי התחשב עם אמיתת הענין, וגם גס רוח נורא היה, אבל מזגו הטוב כיסה על גאוותו המבהלת.
רגיל היה לספר על אודות הוויכוחים שהיו לו בדברי תורה עם גאוני וראשי הישיבות המפורסמים, שהיה מפליג בשבחם בגודל חריפותם ובקיאותם ועמקותם, והיה מסיים אשר אף על פי כן היה מנצחם, ואשר בעצמם הגידו שבחו בחריפות ובעמקות.
שניים-שלושה חודשים שקד הר׳ זאב דוב בלימוד תורת החסידות בשקידה עצומה ובהתמדה גדולה, דבר שהיה לפלא בעיני כל תלמידי ה'חדרים', ובמשך הזמן הזה היה שתי פעמים ב'יחידות' אצל רבנו הזקן, ואז נראה בו שינוי לטוב בדרכי החסידות.
כעבור החורף, כחצי שנה לשבת הר׳ זאב דוב בליאזנא, כבר נשתנה במהותו ויהי לאחד מבחירי התלמידים, ובאחת ההתוועדויות שהייתה לנו התלמידים – ככה סיפר הרה״ג הר' אייזיק הנ״ל – סיפר לנו הר׳ זאב דוב את אשר הואיל הוד כ״ק רבנו להגיד לו ביחידות הראשונה שלו, לאמר:
"מה חסר לך?" – שאלו כ״ק רבנו. והשיב: "אינני יודע מה חסר לי ואינני מרגיש שחסר לי". "רוחניות וגשמיות" – השיב לו רבנו – "הם הפכיים בעצם מהותם, דבר שהוא מעלה בגשמיות הוא חיסרון ברוחניות. מדת ההסתפקות היא מעלה בגשמיות וחיסרון ברוחניות".
אחר כך נשען רבנו על אצילי ידיו בדבקות ויוסיף לאמר: "בגשמיות הרי השמח בחלקו הוא בעל המעלה הגדול ביותר, ועל ידי עבודה יגיע אדם כזה למדריגות הנעלות ביותר. ואילו ברוחניות הרי השמח בחלקו הוא החיסרון הגדול ביותר, והוא נעשה רחמנא ליצלן יורד ונופל".
וכשגמר רבנו את דבריו אלה, נשען שוב על אצילי ידיו הקדושות בדביקות, וכעבור איזה זמן הוסיף לאמר: "בני ישראל נקראים נרות. נר כלול מכלי, שמן, פתילה ואש. אך מן ההכרח להדליק את האש ואז הוא מאיר. אצלך – אמר רבנו להר׳ זאב דוב – יש נר טוב, אך חסר אצלך המדליק. על ידי הכאה בכוח באבן של הנפש הבהמית, יוצא ניצוץ אש המדליק את האש האלוקי".
(על פי אגרות קודש חלק ד עמ' קכ)