בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי פחות ופחות כותבת ביומן. ישתבח שמו, דברים טובים מאוד קורים בתוכנו, ובתוך הלב של ילדינו, ואני רואה שכשטוב, המחברת כבר לא בוערת, לא קוראת לי.

האמת שמבאס (שכמעט) שרק כשקשה המילים משתפכות, מתחננות לצאת, ואילו כשטוב יש שקט שכזה. התפילה, הכתיבה, היצירה הפנימית, נרדמת לה.

פעם הייתי מתבאסת על עצמי שאני כזו, יודעת רק לקטר, זזה רק שכואב. מתפתלת, מתפללת, יוצרת פתיל לשמיים, רק כששורף. היום אני מזכירה לעצמי שזו לא אשמתי, ככה בראת אותי. כן, ממש ככה יצרת אותי.

מה שנשאר לי לעשות זה להתפלל על זה, להשתדל על זה. לנסות ללמוד את התנועה הלא טבעית הזו – צמיחה של טוב מתוך טוב. ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב.

מותר לי שזה לא יבוא לי טבעי, מותר לי לסלול את הדרך לשם.

אז הנה בא לי לכתוב…

אליה חזר לשבת מבסוט, מחויך.

בשולחן משתף את כולם על תובנות מדהירה על סוסים. האחים הקטנים מתמגנטים אליו, אל האהבה שבו. אל החיות המרוכזת.

היה רגע בערב שבת, לפני שהאיש שלי חזר מהתפילה, שאליה התחיל לאכול.

פתח ארונות, הוציא, חתך, אכל.

ושמעיה המתוק בן השבע מבקש גם – "אמא תביאי לאכול".

אני מסבירה לו שאוטוטו קידוש ואז נאכל, והוא כמובן שולף:

"אז למה אליה?"

אני קוראת לו אלי, לוחשת לו באוזן: "אליה המתוק בתקופה מיוחדת. יש דברים שהוא לא עושה בדיוק. נתפלל עליו ביחד? נזכור שהוא תמיד נסיך?"

ושמעיה, בשיא הטבעיות, מהנהן, מבין וממשיך.

בסעודת שבת בבוקר, באופן ספונטני, הולכים לאכול עם חברים. כאלה שכבר נהיו משפחה, שנים שנים של חברות.

בחודשים האחרונים, הגדולים לא היו בקטע ללכת אליהם. הרגישו נבוכים עם השינויים שלהם.

אבל הפעם, כששאלתי אותם אם הם בעניין, ישר זרמו ורצו.

אני מתבוננת בהם שם. שרים שירי שבת, מפטפטים עם הילדים הדוסים של החברים, בשיא הטבעיות והקרבה.

אני רואה שהם מרגישים בנוח להיות מי שהם, ואז יוצא כל הדבש שלהם.

עולה בי מחשבה: נראה לי שזכינו להיות חלק מהתהליך הזה. לקבל אותם כמו שהם, בתוך המסע שלהם, ומדהים כמה שזה מוליד בהם שלום. וכשיש שלום, הטוב מתאפשר להתגלות.

אני נזכרת בחוג אובניים.

זר לא יבין את התענוג העילאי לשבת ליד האובניים, ליצור כלי, הכל מקופל שם.

יש שלב ראשון, הכרחי, אולי הכי קריטי – שלב המרכוז. להגיע למצב שהחומר לגמרי מרוכז, אסוף, שווה. מגיעים לשם דרך העלאה של החומר והורדה, ושוב.

מעניין מאוד שדווקא בירידה, פתאום החומר מתאזן לו. נאסף. משתווה. שיוויתי.

פעם אחת, עוד לפני שהרמתי והורדתי, הוא היה נראה מרוכז ביותר.

שאלתי את זוהר, האומנית הגדולה: "את חושבת שצריך לעלות ולהוריד לפני שאני מתחילה ליצור את הכלי, או שלזרום איתו ככה?"

היא אמרה: "אני ממליצה להרים ולהוריד. לפעמים זה נראה מרוכז, אבל זה חיצוני. בפנים יש בלגאן. בועות אוויר וכל מיני. לפעמים מתחילים את הכלי ככה, ואז באמצע פתאום צץ הבלגאן, חוסר האיזון. ואז כבר הרבה יותר קשה לעשות עם זה עבודה".

ואני נגנבת. כמה שהכל משל, משל.

הכל מקביל. החומר, האדמה, הבוץ, והעולמות הרוחניים, הגבוהים.

זוהר שאלה אם הבנתי.

כן, הבנתי. ממש הבנתי.

זוהר רואה את החיוך בעיניים שלי ואומרת: "נו שחררי, אז מה זה בשבילך?"

היא כבר מכירה את כל הוורטים שלי.

"הבנתי שכדי שזה יהיה אמיתי ופנימי – צריך לעלות ולרדת, ושוב. ככה נאספים.

עדיף שזה יקרה עכשיו, בגיל 16, ולא בגיל 40 עם ילדים ברקע.

נכון שזה יכול להיות בעדינות, פנימי, דק, אבל יכול להיות גם חזק וסוער. זה קורה.

וכדאי להסכים לתהליך הזה,

זה המפתח".

אחרי סעודת שבת, יהודית הנסיכה הזמינה את דוד ואליה (היא הסנדוויץ' ביניהם) לצאת לסיבוב בין כל הירוק שצמח מסביב ליישוב.

הם חוזרים אחרי שלוש שעות, מאושרים.

הבנים טבלו בבור מים. בכל זאת – מקווה, שבת, ויהודית מאושרת, למדה לעוף על אחים שלה, למרות שהם בינתיים כל כך לא מה שדמיינה.

ראשון בצהריים, אליה נשאר עוד יום בבית.

רואה אותי חוזרת מהעבודה. כל הגמדים סביבי, מנסה להאכיל, להרגיע, לנשום.

הוא עוצר אותי, מסובב אותי מולו, מסתכל לי בעיניים ואומר: "יום קשה. רואה עליך. סלט קצוץ הולך?"

הלב שלי בשוק.

אליה. אליה.

זה שמעולם לא הסכים להרים שקית מהרצפה. זה שהשתגעתי איך ייתכן שכולם סביבו מפרפרים והוא לא זז מהספה.

הסלט היה מושלם.

כמובן עפתי עליו שוב ושוב.

מסתבר שאהבה כן תנצח את כל השברים.

דוד חוזר בערב מהלימודים באקסטרני. נותן חיבוק אמיץ, כולו מחויך.

השבוע אם ירצה השם יתחיל משמרת ראשונה במד"א, מגשים חלום ישן, וגם הטסט באופק.

זרימת אנרגיה של חיים ניבטת מבעד לעיניים שלו.

נכון, זה לא בדיוק החלומות שחשבתי עליהם, אז מה?

מרגיש לי שדרך החלומות שלו הוא יגיע גבוה בהרבה ממה שדמיינתי בהתחלה.

גבוה במציאות, גבוה לשמיים. לחיבור עמוק עמוק עם מי שאמר והיה העולם.

והיה העולם.

דרך העולם, הוא יגיע אליו. אני רואה שהוא כבר מתחיל להגיע.

אני מבינה, מרגישה מה שהם אומרים:

כל מה שאנחנו רוצים זה שאבא ואמא יאהבו אותנו, ככה.

כמו שאנחנו.

עם כל השריטות שלנו.

קבלה עמוקה, לא חיצונית. (אולי בעומק זה שיאהבו את עצמם? חלקים מתוכם שמחכים לאהבה?)

ולמרבה האירוניה, כשזה קורה, אותם חלקים מורכבים פתאום נעלמים.

אסיים במעשיה, מוכרת ומשונה, שפתאום התגלתה כסיפור חיינו –

הצפרדע הזה, שהנסיכה הייתה צריכה לנשק אותו, וראו איזה פלא, הוא הופך לנסיך החלומות.

רק בזכות שנישקה אותו כשהיה צפרדע, היא זכתה לראות שדרך הנשיקה שלה הוא חזר להיות מי שהוא באמת, נסיך החלומות שלה.

(ותודה לאישה חכמה מאין כמותה, נקודת הצדיק שלי.

היא זו שלימדה אותי את המעשיה, ואת הדרך ליישם אותה.

התחלנו ללכת אליה כשהסערה התחילה לגעוש, ובזכותה כל המסע הטוב הזה.

אני ממליצה להיעזר באנשים טובים, ממש).