ערב
אחרי יום עם אליה בבית, אני מותשת, מרוקנת ובעיקר כאובה. זה קשה, זה קשוח.
מצד אחד, איזה כיף שהוא הצליח להיות כמה שעות בבית, הרבה זמן זה לא קרה.
מצד שני, כל כך קשה, כל כך קשה. הבית בוער כשהוא נמצא. איך שהוא מדבר לאחים, הצעקות, הקללות, המוזיקה שהוא משמיע. כל פעם מחדש אני מבקשת ממנו לסגור את המוזיקה…
פעם הייתי מסתכלת על משפחות שיש להן בבית אירוע כזה, בזלזול מה.
איך, איך נוצרה אצלנו בבית סיטואציה כואבת שכזו?
ואז הוא מלווה אותי לגן שעשועים, יורק כל 10 שניות, צועק בקולי קולות: "אני בכלל לא יודע אם אני דתי…"
אני רואה את הסערה בעיניים שלו. הוא שומע ללא הפסקה טרנסים כבדים, טרקים. נראה לי שהרעש הזה מרגיע איזשהו רעש נוראי בתוכו. משהו כמו מינוס ועוד מינוס שווה פלוס. יש בו סערה גועשת והוא מנסה לחיות איתה, בדרך קשה.
וואו, כואב לי וקשה לי. מנסה למצוא מקום מפלט מהכאב הזה.
עולה בי כעס גדול. למה? השאלה הזאת צועקת מגרוני שוב פעם ושוב פעם. למה?
כל כך השתדלתי, כל כך ניסיתי, כל הדרך.
אז נכון שבזמן שהייתי בהריון איתו, וגם בקופה כשהיה קטן, הייתה תקופה מאתגרת, מאוד. אבל גם אז כל כך השתדלנו, וגם עכשיו אנחנו כל כך משתדלים.
למה להשתדלויות שלנו מגיעה תוצאה כזאת? למה אחרי כל ההשתדלויות מגיע כזאת כאפה מצלצלת?
השם יתברך, למה?
לילה
כבר מאוחר. אליה עכשיו במרכז העיר, ואני נמצאת בקרב. בקרב על המחשבה.
עבודת הלב, והראש. להאמין ולדמיין הכי יפה, הכי טוב שיש.
לפנות מחשבות על מרכז העיר והשטויות המפחידות ששם, ולאחוז ולהנכיח מחשבות על דברים טובים שקורים איתו.
אתה, השותף השלישי, בעצם הראשון, תזמין לו חברים נפלאים שיפתחו לו את הלב, שיכניסו בו אור וגם כיף, ואוכל וצחוקים.
מחשבות טובות.
רוצה להאמין שזה הכי אמיתי שיש.
הולכת לישון אחרי ששולחת לו הודעת "חלומות מתוקים, וגעגוע".
לפנות בוקר
5:00 בבוקר, אני שומעת דפיקות על דלת החדר. זה אליה.
"אמא, אני לא נרדם".
באתי להתיישב לידו. כבר כמה חודשים שהוא לא משתף אותי מה קורה איתו, הקשר מסכם בחיבוקים ונשיקות, קפה טוב שאני מכינה לו בבוקר, וזהו.
ראיתי שמסוכן לי לשמוע יותר מדי מה הולך איתו, ונראה לי שהוא הרגיש שזה גם מסוכן לו. אבל עכשיו הוא קרא לי לבוא, אז באתי.
מתיישבת לידו, מלטפת אותו.
"מה קרה, נשמה?"
"אני לא נרדם, אמא, אני לא נרדם.
"אני לא יודע איך נכנסתי לכאלה סיבוכים. מכות עם חבר'ה במרכז העיר, איומים עליי ואני מאיים על אחרים, כסף שאני חייב לאנשים…
"הלילה עשיתי איזושהי סולחה עם מישהו במרכז העיר, ולכבוד האירוע שתינו הרבה ערק. כואבת לי הבטן, כואב לי הראש, אני רק רוצה לברוח…
"איך הגעתי למצב הזה? הלוואי והמשטרה תעצור אותי, שייגמר הכל…"
אני מסתכלת על הילד שלי. ילד קטן, עוד לא סגר 14 שנה בעולם. מה קרה לו? ואיך אני יכולה להציל אותו מעצמו?
אני יושבת לידו, מלטפת אותו שוב ושוב. אחרי שהוא שופך הכל, הפה שלו מתעקל למטה, עוד רגע הוא בוכה, ויש שקט.
אני רק לוחשת לו: "אתה תצא מזה, אני בטוחה שאתה תצא מזה. יש בתוכך מקום שיודע מה טוב לו ומה בריא לו. אתה רק צריך להקשיב פנימה. אתה תצא מזה, אני בטוחה".
הוא מסתכל לי בעיניים ואומר: "אמא, אתם נדירים".
השמש התחילה להפציע. אחרי כמה דקות אני רואה אותו קם והולך להניח תפילין. הם התגעגעו אליו נורא. חושבת שהוא לא הניח כמה שבועות טובים.
אני בשוֹק מהדיבורים שהוא אמר, והלב שלי שותת דם.
מנסה להחזיק חזק במילים שאמרתי לו, שאצליח להאמין בהן גם בעצמי.
רואה אותו מיטלטל מלמעלה למטה. מהרצון להתחיל הכל מהתחלה, למה שמושך אותו שניה אחרי, לחזור ל'טרקים' ולחבר'ה המפוקפקים שלו.
כל כך רוצה להציל אותו מהסערות שלו, להציע לו קרקע בטוחה ויציבה, מקום מאוזן.
אבל אין לי דרך להציל אותו מעצמו, עד כמה שזה כואב. הוא יצטרך לגלות את הנקודה הבריאה והמאוזנת, היציבה והבטוחה שלו – בעצמו, בתוכו.