מאז שדוד סיפר לי על החברה החדשה, ובא רשמית לבקש רשות לעשות נזם, משהו בי נשבר.

זה לא אליה עם כל הבלגן וההמולה. זה הבכור. השקול, המיוחד, הרגיש, המתחשב, המנהיג.

נשברת לרסיסים. כואב לי עליו, כואב לי על האחים הקטנים, כואב לי עליי. על האיש שלי.

קמה בבוקר ומתחילה לבכות. נוסעת באוטו ובוכה. הילדים לא מבינים מה קורה. מנסה לצאת משם אבל לא מצליחה. מרגישה שהכל מתפורר.

מיצר.

מרגישה צירים, כואבים מאוד.

אני נזכרת בלידה האחרונה, יודעת שצריכה לגייס מה שלמדתי שם.

כל ההיריון הייתי עסוקה בלדחות מחשבות על הלידה. הפחיד אותי להיפגש עם המחשבות על הכאבים האלו. אבל כשנכנס החודש התשיעי הבנתי שאין לאן לברוח, צריך להסתכל לזה בעיניים, לעבור דרך זה.

קבעתי פגישה עם רחל, דולה מהממת.

נכנסתי לחדר, התיישבתי על הכורסה.

ממה את מפחדת?

הצילו! מה זה הכאבים האלו? והנה גל ה'למה', השורף והעוצמתי, הופיע במלוא הודו. למה יש בעולם הזה כאלו ייסורים? למה כל דבר חדש שמופיע בעולם צריך להיוולד מתוך כאבי מוות? למה מגיע לי כאלו כאבים כשבעצם אני עושה את הדבר הכי יפה שיש, צינור להורדת שפע של חיים?

לחשתי את הצעקה הזו שוב ושוב, חזק חזק.

אחרי ה-למה הגיע בכי. גדול, שוטף. מזמן לא בכיתי ככה. כל תא בגוף שלי בכה.

רחל אמרה בשקט: אנחנו מתקנות את החטא הקדמון. גם חווה רצתה לדעת. לדעת הכל. בגלל זה אכלה מאותו עץ, עץ הדעת.

בלידה אנחנו ניצבות במקום שלא יודע. לא מבין למה. ניצבות שם, נושמות, ומאמינות. זכות לתקן.

הבכי המשיך. בכי שכבר יודע שלא אקבל תשובה. אלו שאלות עלומות, בעולם הזה נעלמות.

שחררתי שם את ה'למה'. רוצה להתמסר לאמונה, מעל טעם ודעת.

עם הבכי הזה הגיעה גם ענווה, הרכנת ראש שכזו, הכנעה.

הבנה שאין דרך אחרת, צריכים לעבור דרך הכאב הזה. לא יהיה שום דבר שיחסוך את זה ממני.

ולמרות שבפנים יש משהו שעוד מתנגד וצועק לא לא לא – לא רוצה את הניסיון הזה, למה צריך לעבור דרך זה? – משהו בתוכי כבר הבין שאין ברירה.

אז אחרי הלמה והכעס והפחד והבכי וההבנה וההכנעה, הגיע שלב שבו אתה מסתכל סביבך ואומר: אז מה יעזור לי כאן ועכשיו בתוך הכאב הנורא הזה? מה הם הכלים שלי?

שם, על הכורסה, גיליתי מה אני צריכה כדי להגיע ללידה ולעבור אותה ממקום נכון.

כלי אחד הוא לזכור שאני בידיים טובות, מושגחת. זו לא טעות, זו לא פשלה. יש כאן מישהו טוב שמחולל את זה. צועד יחד איתי, מוביל אותי.

אמונה – זה משהו שמתאמנים עליו, זה משהו שמחליטים להיות נאמנים לו.

איך אפשר לנשום בלעדיה?

והכלי השני – הסבירה רחל – הוא ההבנה שכל ציר, כל כאב, הוא גל. יש לו התחלה, שיא – ואז ירידה וסוף. אפשר לעמוד חזק, להתכווץ, להתקשות, להתנגד, והגל יתנפץ לך על הגב, וישבור, ויכאיב.

אפשר גם פשוט להוריד את הראש מעל המים. לחכות שכל זה יעבור, ואיכשהו לנשום שם.

ואפשר גם לדעת שאם נזרום עם הגל ונאפשר לו לקחת אותנו יחד איתו, הוא ירים אותנו, ויהיה מפחיד, אבל אז הוא יוריד אותנו יותר קרוב לחוף. כל כאב יקרב את הלידה. תני לזה לקרות, תגלשי על הגלים.

כך, בשבועות האחרונים של ההיריון, שיננתי לפני השינה בכל לילה שוב ושוב: אני בידיים טובות. כל ציר מקרב אותי אל החוף.

ובלידה, שבחסדי ה' הייתה מופלאה, כשברקע ניגוני דבקות, מצאתי את עצמי בוכה.

הסתובבתי אחורה ואמרתי לרחל: אלה לא דמעות של צער או פחד, אלו דמעות של התרגשות.

מסתבר שלידות יכולות להיות גם כאלו.

כעת אני מנסה לגייס את התובנות הללו אל הלידה שמתרחשת עכשיו.

אנחנו מושגחים. הנשמות של הילדים, של האיש שלי, וגם שלי, מושגחות.

והמסע הזה, שורף ככל שיהיה, הוא מסע מושגח.

אני מאוד רוצה ללמוד לתת אמון במי שאמר והיה העולם, במי שאמר ויהיו הנשמות המיוחדות ששמת אצלנו. לתת בו אמון שלמסע הזה יהיה סוף טוב, ושכל זה באהבה – כל צעד וכל כאב כאן. באהבה. אהבה.

ועוד אני נזכרת, שכל ציר שעובר על הילדים שלי מקרב אותם אל היעד. מקרב אותם למצוא את האוצרות האבודים שלהם. מקרב אותם לעצמם, לאלוקים.

גם אם הדרך מפותלת, כל ציר – כואב ככל שיהיה – יכול לפתוח לנו דלת לשלב הבא, אם רק ניתן לזה לקרות.

חוזרת לחדר לידה, עם ילד בן 16.